“לא, עוד שעה תהיה עד שאסיים לבכות. כל בני לאונס יש להם ממש את הפגם הזה. קיבלתי את חלקי, כמו הבן האובד, ואני הולך עם סר פרוטאוס לחצרו של הקיסרי. אני חושב שקרב, כלבי, הוא הכלב בעל המזג המר ביותר שחי. אמי בוכה, אבי מקונן, אחותי צועקת, המשרתת שלנו מייללת, חתולתנו ממררת את ידיה, וכל ביתנו במבוכה גדולה, ואף על פי כן לא הזיל הלב הקשוח הזה דמעה אחת. הוא אבן, אבן חלוק ממש, ואין בו יותר רחמים מאשר בכלב. יהודי היה בוכה למראה פרידתנו. ולמה, סבתי, שאין לה עיניים, תראה לך, בכתה עד שהתעוורה מפרידתי. לא, אראה לך כיצד זה היה. הנעל הזאת היא אבי. לא, הנעל השמאלית הזאת היא אבי. לא, לא, הנעל השמאלית הזאת היא אמי. לא, גם זה לא ייתכן. כן, כך הוא, כך הוא — יש לה הסוליה הגרועה יותר. הנעל הזאת, שיש בה חור, היא אמי, וזאת אבי. לעזאזל! הנה זה. עכשיו, אדוני, המקל הזה הוא אחותי, כי, תראה, היא לבנה כשושן וקטנה כמטה. הכובע הזה הוא נן, המשרתת שלנו. אני הכלב. לא, הכלב הוא הוא עצמו, ואני הכלב — הו, הכלב הוא אני, ואני עצמי. כן, כן, כך, כך. עכשיו אני בא אל אבי: אבי, ברכתך. עכשיו לא הייתה הנעל צריכה לומר מילה אחת על הבכי. עכשיו הייתי צריך לנשק את אבי — ובכן, הוא מוסיף לבכות. עכשיו אני בא אל אמי. הו, הלוואי יכלה לדבר עכשיו כמו אשת יער! ובכן, אני מנשק אותה — הנה, שם זה: הנה נשימתה של אמי עולה ויורדת. עכשיו אני בא אל אחותי; שים לב לקינה שהיא משמיעה. עכשיו הכלב, כל הזמן הזה, אינו מזיל דמעה ואינו אומר מילה!”