ויליאם שייקספיר

“לא במאומה, אנו מתריסים נגד ניחוש: יש השגחה מיוחדת בנפילת דרור. אם זה עכשיו, אין זה עתיד לבוא; אם אין זה עתיד לבוא, הרי זה יהיה עכשיו; אם אין זה עכשיו, עדיין זה יבוא: המוכנות היא הכול.”

“אוי, חורבן, הרס, וכליה; הגרוע מכול הוא המוות, והמוות יבוא יומו.”

“דסדמונה: בוא, כיצד היית מהלל אותי? יאגו: אני עוסק בזה; אך באמת דמיוני יוצא מראשי כשם שדבק-ציפורים יוצא מן האריג; הוא תולש את המוח והכול: אך המוזה שלי עמלה, וכך היא נמסרת. אם היא יפה וחכמה, היופי והשכל — האחד לשימוש, והאחר משתמש בו. דסדמונה: שבח נאה! ומה אם היא שחורה ושנונה? יאגו: אם היא שחורה, ובנוסף יש בה שנינות, תמצא לבן שיתאים לשחרותה. דסדמונה: גרוע יותר ויותר. אמיליה: ומה אם יפה וטיפשה? יאגו: מעולם לא הייתה טיפשה מי שהייתה יפה; שכן אפילו טיפשותה סייעה לה להשיג יורש. דסדמונה: אלה פרדוקסים ישנים וטפשיים כדי להצחיק שוטים בבית המרזח. איזה שבח עלוב יש לך לזו שהיא מכוערת וטיפשה? יאגו: אין שם מכוערת וטיפשה כל כך, שלא תעשה מעשי נבלה שמבצעות היפות והחכמות.”

“הפרידה היא צער כה מתוק”

“האזינו, נבלים! אני אטחן את עצמותיכם לאבק. (מערכה ה, סצנה 2, 2503)”

“הארץ הבלתי נודעת שמגבולה אין נוסע שב”

“איזו טיפשות היא היושר.”

“לא, עוד שעה תהיה עד שאסיים לבכות. כל בני לאונס יש להם ממש את הפגם הזה. קיבלתי את חלקי, כמו הבן האובד, ואני הולך עם סר פרוטאוס לחצרו של הקיסרי. אני חושב שקרב, כלבי, הוא הכלב בעל המזג המר ביותר שחי. אמי בוכה, אבי מקונן, אחותי צועקת, המשרתת שלנו מייללת, חתולתנו ממררת את ידיה, וכל ביתנו במבוכה גדולה, ואף על פי כן לא הזיל הלב הקשוח הזה דמעה אחת. הוא אבן, אבן חלוק ממש, ואין בו יותר רחמים מאשר בכלב. יהודי היה בוכה למראה פרידתנו. ולמה, סבתי, שאין לה עיניים, תראה לך, בכתה עד שהתעוורה מפרידתי. לא, אראה לך כיצד זה היה. הנעל הזאת היא אבי. לא, הנעל השמאלית הזאת היא אבי. לא, לא, הנעל השמאלית הזאת היא אמי. לא, גם זה לא ייתכן. כן, כך הוא, כך הוא — יש לה הסוליה הגרועה יותר. הנעל הזאת, שיש בה חור, היא אמי, וזאת אבי. לעזאזל! הנה זה. עכשיו, אדוני, המקל הזה הוא אחותי, כי, תראה, היא לבנה כשושן וקטנה כמטה. הכובע הזה הוא נן, המשרתת שלנו. אני הכלב. לא, הכלב הוא הוא עצמו, ואני הכלב — הו, הכלב הוא אני, ואני עצמי. כן, כן, כך, כך. עכשיו אני בא אל אבי: אבי, ברכתך. עכשיו לא הייתה הנעל צריכה לומר מילה אחת על הבכי. עכשיו הייתי צריך לנשק את אבי — ובכן, הוא מוסיף לבכות. עכשיו אני בא אל אמי. הו, הלוואי יכלה לדבר עכשיו כמו אשת יער! ובכן, אני מנשק אותה — הנה, שם זה: הנה נשימתה של אמי עולה ויורדת. עכשיו אני בא אל אחותי; שים לב לקינה שהיא משמיעה. עכשיו הכלב, כל הזמן הזה, אינו מזיל דמעה ואינו אומר מילה!”

“הו אלוהים, הו אלוהים, כמה עייפים, דהויים, שטוחים וחסרי תועלת נראים לי כל שימושי העולם הזה!”

“ועתה על הקדירה שירו כאלפים ופיות במעגל, מכשפים כל מה שתכניסו לתוכה.”

“כל בוקר חדש אלמנות חדשות מייללות, יתומים חדשים בוכים, יגונות חדשות מכות את פני השמים, עד שהם מהדהדים כאילו חשו עם סקוטלנד, וזעקו החוצה כצליל של כאב.”

“להיות, או לא להיות: זו השאלה: האם אציל יותר בנפש לסבול את חיצי הגורל המשתולל, או להרים נשק נגד ים של צרות, ובכך, בהתנגדות, לשים להן קץ? למות: לישון; לא עוד; ובשינה לומר שאנו מסיימים את כאב הלב ואת אלף המהלומות הטבעיות שהבשר יורש, זהו גמר שיש לאחל לו באדיקות. למות, לישון; לישון: אולי לחלום: אכן, כאן המכשול; כי בשינה ההיא של המוות אילו חלומות עשויים לבוא כאשר נשרוק מעלינו את קליפת התמותה הזאת, חייבים לעכב אותנו: יש כאן הכבוד שגורם לאסון של חיים כה ארוכים; כי מי ישא את מלקות הזמן וקלונותיו, את עוולו של המדכא, את הבוז של האיש הגאה, את מכאובי האהבה הנדחית, את עיכובו של החוק, את חוצפת המשרה ואת הבעיטות שהזכות הסבלנית מקבלת מן הבלתי ראוי, כאשר הוא עצמו יכול לעשות את חשבונו הסופי בעזרת פגיון פשוט? מי ישא משאות, ויגנח ויזיע תחת חיים עייפים, אילולא הפחד ממשהו אחרי המוות, הארץ הבלתי נודעת שמגבולה אין נוסע שב? הדבר מבלבל את הרצון והופך אותנו נכון יותר לשאת את הרעות שיש לנו מאשר לעוף אל אחרות שאיננו יודעים מה הן? כך המצפון עושה אותנו כולנו לפחדנים; וכך גון ההחלטיות הטבעי מחוויר תחת צל המחשבה החיוור, ומפעלים בעלי עוצמה ומשקל רב, בשל זאת, מפנים את זרמיהם לעקלקלות, ומאבדים את שם המעשה.--רך עתה! אופליה היפה! נימפה, בתפילותייך יהיו כל חטאיי נזכרים!”

“כאשר ימות, קחו אותו וחתכו אותו לכוכבים קטנים, והוא יעשה את פני השמים כה יפים עד שכל העולם יתאהב בלילה ולא יעניק עוד כבוד לשמש הצעקנית.”

“מחלציהם הגורליים של שני האויבים הללו יוצא זוג אוהבים מוכי כוכבים, אשר מפלתם האומללה והמעוררת רחמים קוברת במותם את ריב הוריהם. . . . הו, אני ליצן המזל! . . . אם כן, אני מתגרה בכם, כוכבים.”

“מלאכים עדיין זוהרים, אף כי הבהיר מכולם נפל. אף שכל דבר נתעב היה לובש את מצח החסד, עדיין על החסד להיראות כך.”

“למה תחשוב שעלי לחזר בבוז? בוז ולעג לעולם אינם באים בדמעות: ראה, כשאני נשבע אני בוכה; ונדרים שנולדו כך, בלידתם נגלית כל האמת. כיצד יכולים הדברים האלה להיראות בעיניך כבוז, כשהם נושאים את אות האמונה, להוכיחם כאמת?”

“כך ייתכן שהמראים החיצוניים יהיו הכי פחות הם עצמם: העולם עדיין מתפתה לקישוט. במשפט, איזו טענה כה נגועה ומושחתת, אך, בהיותה מתובלת בקול חינני, מטשטשת את מראית הרע? בדת, איזו טעות ארורה, אך איזה מצח מפוכח יברך אותה ויאשר אותה באמצעות פסוק, כשהוא מסתיר את הגסות בקישוט נאה? אין שום חטא כה פשוט שאינו לובש איזה סימן של מידה טובה על חלקיו החיצוניים.”

“אהבה מנחמת כמו שמש לאחר גשם.”

“עיני גברים נבראו כדי להביט, הניחו להם לבהות, אני לא אזוז למען הנאתו של איש.”

“בואו ננקום זאת בחניתותינו, בטרם נהיה לאפסים: כי האלים יודעים שאני אומר זאת ברעב ללחם, לא בצמא לנקמה.”