סלמאן רושדי

“ספר הוא גרסה של העולם. אם אינך אוהב אותה, התעלם ממנה; או הצע גרסה משלך בתמורה.”

“אם מסתכלים על סרטים הודיים, בכל פעם שרצו לוקיישן אקזוטי, היו מכניסים קטע ריקוד בקשמיר. קשמיר הייתה ארץ האגדות של הודו. הודים נסעו לשם כי במדינה חמה הולכים למקום קר. אנשים היו נשבים למראה השלג.”

“אני לא עוסק בדיכוי ספרים.”

“מישהו שאל אותי אם אני מפחד לכתוב את זיכרונותיי. אמרתי לו: "עלינו להפסיק לערוך חשבונות של פחד! אנחנו חיים בחברה שבה אנשים רשאים לספר את סיפורם, וזה מה שאני עושה.”

“תומס פינצ'ון נראה בדיוק כמו שתומס פינצ'ון אמור להיראות. הוא גבוה, הוא לובש חולצות פועל וג'ינס כחולים. יש לו שיער לבן כמו של אלברט איינשטיין ושיניים קדמיות כמו של באגס באני.”

“המערב רואה את איראן ככוח חשוב במפרץ.”

“העולם מלא סיפורי אהבה, וכל האוהבים הם במובן מסוים האווטארים של קודמיהם.”

“העניין בספרות הוא שכן, יש מין גאות ושפל של אופנה, אתה יודע; אנשים נכנסים ויוצאים מהאופנה; סופרים שזוכים להערכה רבה נופלים, אתה יודע, אנשים, אתה יודע, מפסיקים לקרוא אותם, ואז זה חוזר שוב.”

“תפקידו של משורר הוא לתת שם לבלתי ניתן למתן שם, להצביע על הונאות, לנקוט עמדה, לפתוח בוויכוחים, לעצב את העולם, ולמנוע ממנו להירדם”

“צ'כוב הוא המשורר הזה של מלנכוליה ושל בדידות ושל המשאלה להיות במקום אחר מזה שבו אתה נמצא.”

“כשאני כותב משהו, אני תמיד רוצה לוודא שמה שאני כותב ניתן להגנה.”

“אלא אם כן, כמובן, אין דבר כזה מקרה;... ובמקרה כזה, עלינו או—באופטימיות—לקום ולמחוא כפיים, כי אם הכול מתוכנן מראש, אז לכולנו יש משמעות ואנו נחסכים מן האימה של הידיעה שאנו אקראיים, בלי למה; או לחלופין, כמובן, אנחנו עשויים—כפסימיסטים—להרים ידיים כאן ועכשיו, מתוך הבנה של חוסר התוחלת שבמחשבה, בהחלטה, בפעולה, שכן שום דבר שאנו חושבים אינו משנה ממילא, הדברים יהיו כפי שיהיו. אם כן, היכן האופטימיות? בגורל או בכאוס?”

“רק הטיפשים, המסונוורים בידי מוסכמותיה של השפה, חושבים על אש כאדומה או כזהובה. האש כחולה בשפתה המלנכולית, ירוקה בליבה הקנאי. היא עשויה לבעור לבן, או אפילו, בזעמה הגדול ביותר, שחור.”

“בכתיבת ״פסוקי השטן״, אני חושב שכתבתי בפעם הראשונה מתוך כל כולי. החלק האנגלי, החלק ההודי. החלק שבי שאוהב את לונדון, והחלק שמתגעגע לבומביי. ובמכונת הכתיבה שלי, לבדי, יכולתי להרשות לעצמי את זה.”

“חופש הביטוי הוא הכול, כל המשחק. חופש הביטוי הוא החיים עצמם.”

“העולם מלא בדברים שמרגיזים אנשים. אבל רובנו מתמודדים עם זה וממשיכים הלאה ולא מנסים לשרוף את כדור הארץ.”

“הסיבה לכך שספרים שורדים היא שיש מספיק אנשים שאוהבים אותם. זו הסיבה היחידה לכך שספרים מחזיקים מעמד.”

“הסיפורים האלה נעשים מה שאנו יודעים, מה שאנו מבינים, ומה שאנו הווים, או, אולי מוטב לומר, מה שהפכנו להיות, או אולי יכולים להיות.”

“הוא לא רצה להיות אלוהי. אילו מעולם לא היה אל, חשב הקיסר, ייתכן שהיה קל יותר להבין מהי טובוּת. העניין הזה של פולחן, של שלילת העצמי לנוכח הכול-יכול, היה הסחת דעת, עקבה שגויה. היכן שלא שכנה הטובוּת, היא לא שכנה בטקס, בהשתחוויה עיוורת לפני אלוהות, אלא אולי דווקא בעמל האיטי, המגושם, רווי הטעויות, של התוויית דרך אישית או קולקטיבית.”

“כמי שיש לו שלוש אחיות ומשפחה מוסלמית שרובה המכריע נשי, אין ולו אישה אחת שאני מכיר במשפחתי או בקרב חבריהן שהייתה מקבלת את חבישת הרעלה.”