סלמאן רושדי

“הריאליזם יכול לשבור את לבו של סופר.”

“יש שני דברים בהיסטוריה ההודית - האחד הוא האופטימיות והפוטנציאל המדהימים של המקום, והאחר הוא הבגידה בפוטנציאל הזה - למשל, שחיתות. שני הגדילים האלה משתלבים זה בזה לאורך כל ההיסטוריה ההודית, ואולי לא רק בהיסטוריה ההודית.”

“גם — שכן היו על הסיפון יותר מכמה מהגרים, כן, כמות נאה של נשים שנחקרו בידי פקידים סבירים, העושים את מלאכתם, על אודות אורכם של איברי המין של בעליהן ועל שומות מזהות שעליהם, די והותר ילדים שעל חוקיותם הטילה ממשלת בריטניה את ספקותיה הסבירים לעד — כשהם מתערבבים עם שרידי המטוס, אף הם מפוררים, אף הם אבסורדיים, צפו שם שברי הנפש, זיכרונות שבורים, עצמי-עבר שנשרו, לשונות אם שנגדעו, פרטיות שהופרה, בדיחות שאינן ניתנות לתרגום, עתידים שנכחדו, אהבות אבודות, המשמעות הנשכחת של מילים חלולות, רועמות, אדמה, שייכות, בית.”

“הייתה לי מערכת יחסים קשה מאוד עם אבי, שבסופו של דבר הסתיימה בסדר, אבל היו הרבה שנים קשות”

“אני זוכר שכשהייתי צעיר, ערים רבות בעולם המוסלמי היו ערים קוסמופוליטיות עם הרבה תרבות.”

“ורטיגו הוא העימות בין הפחד ליפול לבין הרצון ליפול.”

“איזה סוג של מתנת חג המולד ישו היה מבקש מסנטה?”

“אם האמן היוצר דואג שמא מחר עדיין יהיה חופשי, אז היום הוא לא יהיה חופשי.”

“אני לא קורא את הספרים שלי, אני כותב אותם. ברגע שסיימתי את השנים הרבות שלרוב לוקח לי לכתוב אותם, אני לא מסוגל לשאת לקרוא אותם, כי כבר ביליתי איתם יותר מדי זמן. אני לא עושה להם פרסום טוב במיוחד, נכון?”

“זו הספרות אשר עבורי פתחה את דלתות הדמיון וההבנה המסתוריות והמכריעות. לראות את הדרך שבה אחרים רואים. לחשוב את הדרך שבה אחרים חושבים. ומעל לכול, להרגיש.”

“אולי במקרה של בני אדם אמיתיים, המוח שלהם, הנשמה שלהם, התודעה שלהם זורמים דרך גופם כמו דם, שוכנים בכל תא של הווייתם הגופנית, ולכן אריסטו צדק: אצל בני אדם הנפש והגוף הם אחד ואי אפשר להפריד ביניהם, העצמי הוא גם עם הגוף וגם כלה עמו. היא דמיינה את האיחוד הזה ברעד של התרגשות. כמה בני אדם היו בני מזל אילו כך היה, היא רצתה לומר לג'רונימו שהיה וגם לא היה אבן רושד: בני מזל ואבודים. כשהלבבות שלהם הלמו מהתרגשות גם נשמותיהם הלמו, כשהדופק שלהם האיץ גם רוחם התעוררה, כשהעיניים שלהם נרטבו בדמעות של אושר היה זה המוח שלהם שחש את השמחה. המוחות שלהם נגעו באנשים שאצבעותיהם נגעו בהם, וכאשר אחרים נגעו בהם בתורם היה זה כאילו שתי תודעות התאחדו לרגע. המוח העניק לגוף חושניות, הוא אפשר לגוף לטעום עונג ולהריח אהבה בבושם המתוק של אהובם; לא רק גופם, אלא גם מוחותיהם, עשו אהבה. ובסוף הנשמה, בת תמותה כמוהגוף, למדה את הלקח הגדול האחרון של החיים, והוא מותו של הגוף.”

“אנחנו החיה המספרת סיפורים”

“מה שתמיד ניסיתי למצוא בספריי הם נקודות שבהן החיים הפרטיים של הדמויות, וגם שלי, מצטלבים עם החיים הציבוריים של התרבות.”

“אבטחת שדות תעופה קיימת כדי להגן עלינו מפני פיגועי טרור.”

“אני לא מעריץ גדול במיוחד של "נער החידות ממומבאי". אני חושב שהוא מבריק מבחינה ויזואלית. אבל יש לי בעיות עם קו העלילה. אני מוצא את קו העלילה לא משכנע.”

“זה דבר אחד לומר, "אני לא אוהב את מה שאמרת לי ואני מוצא את זה גס ופוגעני," אבל ברגע שאתה מאיים באלימות בתגובה, העלית את זה לרמה אחרת, שבה אתה מאבד כל אמינות שהייתה לך.”

“התשובה לדת אינה בלי דת, אלא דרך אחרת לחשוב עליה. דרך אחרת להיות בתוכה.”

“הדאגה הגדולה היא שבשנה אחר שנה, מספרים הולכים וגדלים של עיתונאים נהרגים בעת מילוי עבודתם. יותר ויותר רואים בהם לא גורמים ניטרליים אלא לוחמים מצד זה או אחר.”

“השאלה שאני תמיד שואל את עצמי היא: האם אנחנו אדונים או קורבנות? האם אנחנו עושים את ההיסטוריה, או שההיסטוריה עושה אותנו? האם אנחנו מעצבים את העולם, או שאנחנו פשוט מעוצבים על ידו? השאלה האם יש לנו יכולת פעולה בחיינו או שמא אנחנו פשוט קורבנות פסיביים של אירועים היא, אני חושב, שאלה גדולה, ושאלה שתמיד ניסיתי לשאול.”

“נשים תמיד התלוננו על גברים... אבל מתברר שהטרוניות העמוקות ביותר שלהן שמורות זו לזו, משום שבעוד שהן מצפות מגברים להיות הפכפכים, בוגדניים וחלשים, הן שופטות את בני מינן לפי אמות מידה גבוהות יותר, הן מצפות מבני מינן ליותר — נאמנות, הבנה, מהימנות, אהבה....”