“אולי במקרה של בני אדם אמיתיים, המוח שלהם, הנשמה שלהם, התודעה שלהם זורמים דרך גופם כמו דם, שוכנים בכל תא של הווייתם הגופנית, ולכן אריסטו צדק: אצל בני אדם הנפש והגוף הם אחד ואי אפשר להפריד ביניהם, העצמי הוא גם עם הגוף וגם כלה עמו. היא דמיינה את האיחוד הזה ברעד של התרגשות. כמה בני אדם היו בני מזל אילו כך היה, היא רצתה לומר לג'רונימו שהיה וגם לא היה אבן רושד: בני מזל ואבודים. כשהלבבות שלהם הלמו מהתרגשות גם נשמותיהם הלמו, כשהדופק שלהם האיץ גם רוחם התעוררה, כשהעיניים שלהם נרטבו בדמעות של אושר היה זה המוח שלהם שחש את השמחה. המוחות שלהם נגעו באנשים שאצבעותיהם נגעו בהם, וכאשר אחרים נגעו בהם בתורם היה זה כאילו שתי תודעות התאחדו לרגע. המוח העניק לגוף חושניות, הוא אפשר לגוף לטעום עונג ולהריח אהבה בבושם המתוק של אהובם; לא רק גופם, אלא גם מוחותיהם, עשו אהבה. ובסוף הנשמה, בת תמותה כמוהגוף, למדה את הלקח הגדול האחרון של החיים, והוא מותו של הגוף.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←