“כאשר אני אומר שאני משוכנע בדברים הללו, אני מדבר בגאווה יתרה. הרחק שם, כיהלום מושלם, אפשר לראות את עיר האלוהים. היא כה נפלאה, עד שנדמה כאילו ילד יכול להגיע אליה ביום קיץ אחד. ואכן, ילד יכול. אך עמי ועם שכמותי הדבר שונה. אפשר לממש דבר ברגע אחד, אך מאבדים אותו בשעות הארוכות שלאחר מכן, ברגליים כבדות מעופרת. כה קשה לשמור על "פסגות שהנפש כשירה להשיגן." אנו חושבים בנצח, אך אנו נעים באטיות דרך הזמן; ואיזו אטיות יש לזמן אצלנו, השוכבים בכלא, אין לי צורך לספר שוב, ולא על העייפות והייאוש הזוחלים חזרה אל תאו של אדם, ואל תאו לבו, בעקשנות כה מוזרה, עד שאדם צריך, כביכול, לקשט ולטאטא את ביתו לקראת בואם, כמי שאינו רצוי, או כאדון מר, או כעבד אשר עבדו הוא במקרה או בבחירה שלו להיות.”