ניל גיימן

“אבל בין עכשיו ואז, הייתה החיים; ובוד נכנס אליה בעיניים ובלב פתוחים לרווחה.”

“אני מקווה שבשנה הקרובה תעשו טעויות. כי אם אתם עושים טעויות, אז אתם יוצרים דברים חדשים, מנסים דברים חדשים, לומדים, חיים, דוחפים את עצמכם, משנים את עצמכם, משנים את העולם שלכם. אתם עושים דברים שמעולם לא עשיתם קודם, וחשוב מכך, אתם עושים משהו.”

“אוי, מפלצות מפחדות, אמרה לטי. ולגבי מבוגרים... היא הפסיקה לדבר, שפשפה באצבע את אפה המנומש. ואז, אני עומדת להגיד לך משהו חשוב. מבוגרים גם מבפנים לא נראים כמו מבוגרים. מבחוץ, הם גדולים וחסרי מחשבה, והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים בדיוק כמו שתמיד נראו. כמו שהם נראו כשהיו בגילך. האמת היא, שאין בכלל מבוגרים. אף אחד, בכל העולם כולו... ישבנו שם, זה לצד זה, על הספסל הישן מעץ, בלי לומר דבר. חשבתי על מבוגרים. תהיתי אם זה נכון: אם כולם באמת ילדים עטופים בגופים של מבוגרים, כמו ספרי ילדים שמסתתרים באמצע ספרים ארוכים ומשעממים. מהסוג שאין בהם תמונות או שיחות.”

“טוב לילדים למצוא את עצמם ניצבים מול מרכיבי אגדה — הם מצוידים היטב להתמודד עם אלה”

“ואני חשבתי, לפני שמונה שנים, כשהתחלתי למפות בזהירות את התקדמותו של American Gods, וטבלתי בעצבנות את בהונותיי במי הבלוגינג, האם הייתי מדמיין עתיד שבו, במקום לתעד את תהפוכות הבאתו של ספר לעולם, אכתוב על כוסות תה קמומיל קרות שחסרות לי, ולא אפילו באופן מעניין? ואז חשבתי, כן. נשמע בערך נכון. יום הולדת שמח, בלוג, לשמונה שנים.”

“עכשיו לכם יש שמות. זה בגלל שאתם לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צריכים שמות.”

“להיות אמיץ לא אומר שאתה לא מפחד”

“הבית בסיפור מבוסס על הבית של חברתי טורי בקינסייל, אירלנד, שברור שאינו רדוף באמת, והצליל של אנשים למעלה שמזיזים ארונות בגדים כשאתה למטה שם ובודד הוא כנראה פשוט משהו שבתים ישנים עושים כשהם חושבים שאיש אינו צופה בהם.”

“הייתי תלמיד יום במלגה בבית ספר ציבורי קטן בארדינגלי קולג' ואחר כך בבית הספר ויטגיפט. ואז, ישר לעבודה כעיתונאי — דבר נפלא עבור סופר.”

“בית קברות אינו דמוקרטיה, ואף על פי כן המוות הוא הדמוקרטיה הגדולה.”

“בואו נתחיל את המכתב הזה, את המבוא הזה למפגש, באופן רשמי, כהצהרה, בדרך הישנה: אני אוהב אותך. את אינך מכירה אותי (אף כי ראית אותי, חייכת אליי). אני מכיר אותך (אף כי לא כל כך טוב כפי שהייתי רוצה. אני רוצה להיות שם כשעינייך ייפקחו ברפרוף בבוקר, ותראי אותי, ותחייכי. אין ספק שזה יהיה גן עדן די והותר?). לכן אני מצהיר על עצמי בפנייך עכשיו, כשהעט מונח על הנייר. אני מצהיר זאת שוב: אני אוהב אותך.”

“עד מהרה ראשו היה מתמלא בסיפורים על מעשי גבורה והרפתקאות גדולות, סיפורים על עלמות יפות שנישקו אותן, על עושי רע שנורו באקדחים או נלחמו בחרבות, על שקי זהב, על יהלומים גדולים כקצה האגודל שלך, על ערים אבודות ועל הרים עצומים, על רכבות קיטור ואוניות קליפר, על פמפס, אוקיינוסים, מדבריות, טונדרה.”

“אני סופר די לא ממושמע.”

“אוי, לצייץ בשפע זה הדבר הכי קל בעולם. לצייץ בשפע זה כמו שמישהו אומר, "וואו, אתה ממש טוב בללכת מסביב," אתה יודע. זה לא באמת קשה.”

“כתיבה דומה מאוד לבישול. לפעמים העוגה לא תופחת, לא משנה מה תעשה, ומדי פעם העוגה טעימה יותר ממה שאי פעם יכולת לחלום שתהיה.”

“היה רגע של היסוס, ואז פיה נפתח כנגד פיו, ולשונה החליקה לתוך פיו, והוא היה, תחת הכוכבים המוזרים, אבוד לגמרי, ללא תקנה.”

“רק תזכור, מה שהצרפתים אומרים. לא, כנראה לא הצרפתים, יש להם נשיא או משהו. הבריטים, אולי, או השוודים. אתה יודע למה אני מתכוון? לא, מתיו. מה הם אומרים? המלך מת, זה מה שהם אומרים. המלך מת. יחי המלך.”

“אנחנו חייבים זה לזה לספר סיפורים”

“קריאה היא דבר חשוב. ספרים הם דבר חשוב. ספרנים הם דבר חשוב. (וגם, ספריות אינן מתקני טיפול בילדים, אבל לפעמים ילדים פראיים מגדלים את עצמם בין המדפים.)”

“ספרות בדיונית מעניקה לנו אמפתיה: היא מכניסה אותנו לתוך התודעה של אנשים אחרים, מעניקה לנו את המתנה של לראות את העולם דרך עיניהם. ספרות בדיונית היא שקר שאומר לנו דברים אמיתיים, שוב ושוב.”