מדבריות

“לכל תלמיד אחד שצריך להישמר מפני עודף חלש של רגישות, יש שלושה שצריך להעירם מתרדמתה של וולגריות קרה. משימתו של המחנך המודרני אינה לכרות ג'ונגלים אלא להשקות מדבריות. ההגנה הנכונה מפני רגשות כוזבים היא להנחיל רגשות צודקים. בהרעיבנו את רגישותם של תלמידינו אנו רק הופכים אותם לטרף קל יותר לתועמלן בבואו. שכן הטבע המורעב ינקם, ולב קשה אינו הגנה שאין לטעות בה מפני ראש רך.”

“כמה פעמים ציירתי תמונה נהדרת של מסע המסומן בעליות אמיצות ובחציות נועזות של מדבר, כשלאורך כל הדרך כל מה שבאמת עשיתי היה לברוח?”

“דברים הם יפים, חינניים, עשירים, אלגנטיים, נאים, אך עד שהם מדברים אל הדמיון, עדיין אינם יפים. זו הסיבה לכך שהיופי עדיין חומק מכל ניתוח. הוא עדיין אינו נתפס, אי אפשר לאחוז בו. …הוא נוטש מיד את האחיזה, ועף אל עצם הנמצא באופק. אילו יכולתי להניח את ידי על כוכב הצפון, האם היה יפה כל כך? הים מקסים, אך כשאנו רוחצים בו, היופי נוטש את כל המים הקרובים. שכן אין הדמיון והחושים יכולים לבוא על סיפוקם בעת ובעונה אחת.”

“הלילה נשפך על המדבר. הוא בא לפתע, בסגול. באוויר הצלול, הכוכבים קדחו מטה מן השמים, והזכירו לכל צופה מהורהר כי דווקא במדבריות ובמקומות הגבוהים נולדות הדתות. כשבני אדם רואים מעל לראשיהם לא דבר מלבד אינסוף חסר תחתית, תמיד היה בהם דחף עז ונואש למצוא מישהו להציב בדרך.”

“במשך אלפי שנים, היה זה הטבע — והיוצר כביכול שלו — שהחזיק במונופול על היראה. היו אלה כיפות הקרח, המדבריות, הרי הגעש והקרחונים שהעניקו לנו תחושה של סופיות ומוגבלות, ועוררו רגש שבו פחד וכבוד התגבשו לכדי תחושת ענווה נעימה באופן מוזר, תחושה שהפילוסופים של המאה השמונה־עשרה כינו במפורסם הנשגב. אבל אז בא שינוי שאנו עדיין יורשיו.... במהלך המאה התשע־עשרה חדל הטבע להיות הגורם המרכזי המעורר את תחושת הנשגב. היינו כעת בעומק עידן הנשגב הטכנולוגי, שבו יראה יכלה להיקרא בעוצמה הרבה ביותר לא על ידי יערות או קרחונים, אלא על ידי מחשבי־על, רקטות ומאיצי חלקיקים. היינו כעת נדהמים כמעט אך ורק מעצמנו.”

“אנשי המדבר אינם יכולים לדעת את חשיבותם של היערות; כדי לדעת זאת, צריך תחילה שיהיו לך זיכרונות מתוקים שנצברו ביערות!”

“כשנצרות אומרת שהאל אוהב את האדם, הכוונה שהאל אוהב את האדם – לא שמאחורי זה יש "אדישות" או דאגה ניטרלית לרווחתנו, אלא שבאמת, במפתיע ומפחיד, אנחנו הם עצם האובייקט של אהבתו. ביקשת אלוהות אוהבת: קיבלת. הרוח הגדולה שהזכרת בחוסר משקל, "אדון המראה הנוראה", קיימת – לא כחסד זקנה שמקווה שתהיה שמח בדרכך, לא כצדק קר של שופט מודע, ולא כאכפתיות של מארח שמרגיש אחראי לנוחות האורחים, אלא כאש צורמת בעצמה, האהבה שיצרה את העולמות... איך זה צריך להיות, אינני יודע: זה חורג מההיגיון להסביר למה יצורים, שלא לומר יצורים כמונו, צריכים להיות בעלי ערך כה עצום בעיני יוצרם. זה בהחלט עומס של תהילה, לא רק מעבר למעשינו אלא, חוץ מרגעי חסד נדירים, מעבר לרצונותינו; אנחנו נוטים, כמו הנערות במחזה העתיק, לזלזל באהבת זאוס.”

“עד מהרה ראשו היה מתמלא בסיפורים על מעשי גבורה והרפתקאות גדולות, סיפורים על עלמות יפות שנישקו אותן, על עושי רע שנורו באקדחים או נלחמו בחרבות, על שקי זהב, על יהלומים גדולים כקצה האגודל שלך, על ערים אבודות ועל הרים עצומים, על רכבות קיטור ואוניות קליפר, על פמפס, אוקיינוסים, מדבריות, טונדרה.”

“אני יכול לדבר אל נשמתי רק כששנינו יוצאים לחקור מדבריות או ערים או הרים או דרכים.”

“אנשים מסוימים מגיעים נודדים לשמיים שלנו, נושאים איתם תקווה בדיוק כמו העננים הנודדים למרבה המדבר.”

“לכל תלמיד אחד שצריך להישמר מפני עודף חלש של רגישות יש שלושה שצריך להעירם מן התרדמה של גסות קרה. משימתו של המחנך המודרני אינה לכרות ג'ונגלים אלא להשקות מדבריות.”

“לא עוד תשובות קלות. שיידעו קצינינו מה כוונתנו. אני אפרש למלכה את סיבת דחיפותנו ואשיג את רשותה להיפרד. כי לא רק מותה של פולוויה, במגעים דוחקים יותר, מדבר אלינו בחוזקה, אלא גם המכתבים של רבים מידידינו המתכננים ברומא מפצירים בנו בבית. סקסטוס פומפיוס קרא תיגר על קיסר ומצווה על שלטון הים. עמנו החלקלק, שאהבתו לעולם אינה נקשרת אל הראוי לה עד שזכויותיו כבר חלפו, מתחיל להטיל את פומפיוס הגדול ואת כל כבודותיו על בנו, אשר - נישא בשם ובכוח, ונישא מהם אף יותר בדם ובחיים - ניצב לצד החייל הראשי; ואיכותו, אם תוסיף להתקדם, עלולה לסכן את צדי העולם. הרבה מתהווה, אשר, כמו שערו של הסוס, יש בו עדיין רק חיים ולא ארס של נחש.”

“מסעה של כל חברה בורה וצייתנית תמיד מסתיים באותו מקום: במדבר!”

“אני כמעט היזעתי הרים, נגע בנהרות, השפעתי על מדברות ומעודדתי שמים, אבל מעולם לא הגעתי ללבך.”