רכבות

“אין דבר שיכין כמו ניצחון במבחנים”

“האם הזמן הוא ללא הפסקה? רק העת העכשווית, המובנת? האם מחשבותינו אינן אלא רכבות עוברות, ללא עצירות, חסרות ממדים, זועקות עם פוסטרים ענקיים של תמונות חוזרות ונשנות? תפיסת קטע דרך חלון, קטע נוסף מתוך מסגרת זהה? אם אני כותבת בעת העכשווית אך מתרחקת, האם זה עדיין זמן אמיתי? זמן אמיתי, חשבתי, לא יכול להיחלק לחלקים כמו מספרים על פני השעון. אם אני כותבת על העבר בזמן שאני מתגוררת בעת העכשווית, האם אני עדיין בזמן אמיתי? אולי אין עבר או עתיד, רק העת העכשווית הנצחית המכילה את שלישיית הזיכרון הזו.”

“כדי להיות מה שהוא, אין אדם צריך שיהיה לו שמץ של מושג על מה שהוא... כל פני השטח של התודעה — שכן התודעה היא פני שטח — חייבים להישמר נקיים מכל ציווי גדול. היזהר אפילו מכל מילה גדולה, מכל תנוחה גדולה! כה רבים הם הסכנות, עד שהאינסטינקט מגיע מוקדם מדי כדי "להבין את עצמו" —. בינתיים, הרעיון המארגן שנועד לשלוט מוסיף לגדול במעמקיו — הוא מתחיל לצוות, לאט הוא מוליך אותנו חזרה מדרכי עקיפין ומדרכים שגויות; הוא מכין תכונות וכשירויות יחידות, שביום מן הימים יתבררו כחיוניות כאמצעי לקראת שלם — בזו אחר זו הוא מאמן את כל הכוחות הכפופים לפני שהוא נותן כל רמז למשימה השלטת, ל"מטרה", ל"ייעוד" או ל"משמעות".”

“אם אתה ישן ברכבת, תפספס את התחנה שלך; אם אתה ישן בתחנה, תפספס את הרכבת שלך! אתה יכול לשלוט בגורלך רק כשאתה ער!”

“מבט אל [השמיים], אני חושב על עולם ערב אוקטובר, שבו חייבים ה"אנשים" לעסוק בענייני חייהם. מתחת לאור הסתיו החיוור הזה, הם חייבים ללכת ברחובות, ללכת לחנות כדי לקנות דברים, להכין ארוחת ערב, לעלות על רכבות הביתה. והם חושבים—אם הם חושבים בכלל—שהדברים האלה מובנים מאליהם מכדי לחשוב עליהם, בדיוק כפי שאני נהגתי לעשות (או לא לעשות).”

“הלכנו זה לצד זה לתחנה. הסוודר שמר עליי בנוחות באוויר הלילה. "טוב, אני אמשיך להתאמץ," היא אמרה. "לא ממש עזרתי, נכון?" "לא, למעשה, עצם היכולת לדבר הורידה ממני נטל." עלינו על רכבות שנסעו בכיוונים מנוגדים מאותו רציף. "אתה באמת לא בודד?" היא שאלה בפעם האחרונה. ובעוד אני מחפש תשובה טובה, הרכבת שלה הגיעה.”

“כל בן אדם יחיד נוטה מבחינה נוירולוגית להיות מוטה בתחומי חיים שונים. מבחינה ביולוגית אי אפשר להיות חופשי לחלוטין מכל הטיות, אולם ככל שאדם מאמן בקפדנות את עצמו להיות רציונלי ומצפוני יותר, כך אותו עצמי נעשה חזק דיו כדי לרסן את ההטיות, ולעולם לא לאפשר להן להשתולל על הנפש.”

“הימים כמו רכבות, יסערו ויעברו. אתה יכול להיחשף ולראות אותם עוברים, או שתוכל לעלות על אחת מהן וליהנות מהנסיעה.”

“המרבית מכלי המכונה של השפה המודרנית היא מכונה חוסכת מאמץ, ומאפשרת חיסכון בעבודה מנטלית הרבה יותר ממה שצריך. ביטויים מדעיים משמשים כמו גלגלי שיניים ומשאבות כדי להאיץ ולהחליק את הדרך של הנוחה. מילים ארוכות עוברות לידנו כמו רכבות אורך, וידוע לנו שהן נושאות אלפי אנשים שמתייאשים או עצלנים מדי כדי ללכת ולהתבונן בעצמם. זה תרגיל טוב לנסות לפעם אחת לבטא את כל דעתך במילים בעלות סילבה אחת. אם אתה אומר, "הערך החברתי של המשפט הבלתי מוגדר מוכר על ידי כל הפלילולוגים כחלק מהתפתחות הסוציולוגית שלנו לכיוון ראיית עונש יותר אנושית ומדעית", אתה יכול להמשיך לדבר כך שעות רבות כמעט ללא תנועה של החומר האפור בתוך גולגולתך. אך אם אתה מתחיל ב-"אני רוצה שג'ונס יישאר בכלא ובראון יודע מתי ג”

“מסעות הם המיילדות של המחשבה. מעטות הן המקומות המעודדים יותר שיחות פנימיות מאשר מטוסים, ספינות או רכבות נעים.”

“בחיי היומיום, אני מנסה לתקשר עם זרים קדושים באוטובוס, ברחוב, ברכבות, בשכונה, במשרדים, בחנויות, בספרייה, בבתי הספר, באוניברסיטה, עם עמיתים…!”

“ויליאם לויד גריסון היה בין פרדריק דאגלס, שנדחו מהרכבות ונאלצו לעבור את מה שקרה בשנות השישים בשנות הארבעים של המאה ה-19 בבוסטון.”

“כך האדם הרגיש לגירויים אמנותיים מגיב למציאות החלומות כפי שהפילוסוף מגיב למציאות הקיום; הוא מתבונן מקרוב, והוא נהנה מהתבוננותו: שכן מתוך דימויים אלה הוא מפרש את החיים, ומתוך תהליכים אלה הוא מאמן את עצמו לחיים.”

“ברוך יהוה צורי, המלמד ידי למלחמה, אצבעותיי לקרב”

“עד מהרה ראשו היה מתמלא בסיפורים על מעשי גבורה והרפתקאות גדולות, סיפורים על עלמות יפות שנישקו אותן, על עושי רע שנורו באקדחים או נלחמו בחרבות, על שקי זהב, על יהלומים גדולים כקצה האגודל שלך, על ערים אבודות ועל הרים עצומים, על רכבות קיטור ואוניות קליפר, על פמפס, אוקיינוסים, מדבריות, טונדרה.”

“מורה האמת מתאמן בצדקה”

“מנטור הוא אדם, מומחה בתחום מסוים של עשייה, שמאמן, מדריך ומתבונן באדם פחות מנוסה כדי שגם הוא יהפוך למומחה באמצעות תמיכה, עצה ומעורבות בהזדמנויות לבניית אופי”

“רכבות הן דברים נהדרים, מלוכלכים ומעשנים," אמר ויל. "לא תאהבי את זה." טסה לא התרשמה. "לא אדע אם אני אוהבת את זה עד שאנסה את זה, נכון?" "מעולם לא שחיתי עירום בתמזה לפני כן, אבל אני יודע שלא הייתי אוהב את זה." "אבל תחשוב כמה זה יהיה משעשע עבור הצופים," אמרה טסה, והיא ראתה את ג'ם מוריד את ראשו כדי להסתיר את הבזק החטוף של חיוכו.”

“הרכבת נשאה אותי משם, דרך הנוף המפלצתי של ערימות סיגים, ארובות, גרוטאות ברזל מוערמות, תעלות מצחינות, שבילי בוץ אפרורי משורטט בצלבות של עקבות קבקבים. זה היה מרץ, אבל מזג האוויר היה קר להחריד ובכל מקום היו תלוליות של שלג מושחר. בעודנו נעים לאט דרך פרברי העיירה חלפנו שורה אחר שורה של בתי עוני קטנים ואפורים, שנמתחו בזווית ישרה לסוללה. מאחורי אחד הבתים כרעה אישה צעירה על האבנים, תוחבת מקל מעלה אל צינור הניקוז העופרי שהוביל מן הכיור שבפנים ושאני מניח שהיה סתום. היה לי זמן לראות הכול עליה—את סינר השק שלה, את קבקביה המסורבלים, את זרועותיה שהאדימו מן הקור. היא הרימה את מבטה כשחלפה הרכבת, וכמעט הייתי קרוב די הצורך כדי לפגוש את עיניה. היה לה פנים עגולים וחיוורים, הפנים המותשות הרגילות של נערת שכונת עוני בת עשרים וחמש הנראית בת ארבעים, בזכות הפלות ועבודת פרך; ועליהם, במשך אותה שנייה שבה ראיתי אותם, היה המבע השומם והנואש ביותר שראיתי מימיי. אז היכה בי שאנו טועים כשאנו אומרים ש״זה לא אותו הדבר אצלם כמו שאצלנו״, ושאנשים שגדלו בשכונות העוני אינם יכולים לדמיין דבר מלבד שכונות העוני. כי מה שראיתי בפניה לא היה סבלו הבור של בעל חיים. היא ידעה היטב מה קורה לה—הבינה כמוני עד כמה נורא הוא הגורל לכרוע שם, בקור העז, על האבנים החלקלקות של חצר אחורית בשכונת עוני, ולתחוב מקל במעלה צינור ניקוז מצחין.”

“רכבות וקרונות משא וריח של פחם ואש אינם מכוערים בעיני ילדים. כיעור הוא מושג שאנו נתקלים בו מאוחר יותר ומתחילים להיות מודעים לעצמנו בגללו.”