“היה זה מעורר רחמים שאדם שנולד באווירה חופשית ובריאה יאזין להתפרצויותיהם הצנועות והלבביות של נאמנות כלפי מלכם וכנסייתם ואציליהם; כאילו היה להם איזשהו יתרון לאהוב ולכבד מלך וכנסייה ואציל יותר מאשר לעבד יש יתרון לאהוב ולכבד את השוט, או לכלב יש יתרון לאהוב ולכבד את הזר שבעט בו! אוי, יקירי, כל סוג של מלוכה, יהא אשר יהא השינוי בו, כל סוג של אריסטוקרטיה, יהא אשר יהא הגיזום בו, הוא בצדק עלבון; אבל אם נולדת וגדלת תחת סידור כזה, קרוב לוודאי שלעולם לא תגלה זאת בעצמך, ולא תאמין לכך כשמישהו אחר יאמר לך. די בכך כדי לבייש אדם על גזעו, כשחושבים על סוג הקצף שתמיד אכלס את כיסאותיו בלי צל של זכות או היגיון, ועל בני המעלה השביעית שתמיד הופיעו כאריסטוקרטיה שלו — חבורה של מלכים ואצילים אשר, בדרך כלל, היו משיגים רק עוני ואפלולית אילו הושארו, כמו טובים מהם, למאמציהם שלהם... האמת הייתה, שהאומה כגוף הייתה בעולם למטרה אחת, ורק אחת: להשתטח לפני המלך והכנסייה והאציל; להשתעבד למענם, להזיע דם למענם, לרעוב כדי שהם יהיו שבעים, לעבוד כדי שהם ישחקו, לשתות את האומללות עד תומה כדי שהם יהיו מאושרים, ללכת עירומים כדי שהם ילבשו משי ותכשיטים, לשלם מסים כדי שהם ייחסכו מתשלומם, להיות כל חייהם בקיאים בשפת ההשפלה ובתנוחות ההערצה, כדי שהם ילכו בגאווה ויחשבו עצמם לאלי העולם הזה. ועל כל זאת, התודה שקיבלו הייתה סטירות ובוז; והם היו כה דלי רוח, עד שקיבלו אפילו סוג זה של יחס ככבוד.”