מרגרט אטווד

“מילה אחרי מילה אחרי מילה היא כוח”

“באמצעות צינור של להקת כלבי פרא, היא העניקה כעת את המתנה האולטימטיבית ליצורי בריתה, והפכה לחלק מן הריקוד הגדול של חלבוני האלוהים.”

“אי אפשר לשנות את העבר, נהגה לומר דודה לו. הו, אבל רציתי; זה היה הדבר היחיד שבאמת רציתי לעשות”

“את מתעוררת מלאה אימה. אין לכך שום סיבה נראית לעין. אור הבוקר מסתנן דרך החלון, יש ציוץ ציפורים, ואת לא מצליחה לקום מהמיטה. זה משהו בסדינים המקומטים הנשפכים מעבר לקצה כמו עלוות ג'ונגל, בכפכפי הטרי הפוערים את פיותיהם הוורודים הכהים לרגלייך, בארוחת הבוקר הבלתי נראית — חלק ממנה במקרר, שאת אינך מעזה לפתוח — לא תעזי לאכול. מה מונע ממך? העתיד. זמן העתיד, עצום כמו החלל החיצון. את עלולה ללכת בו לאיבוד. לא. שום דבר פשוט כל כך. העבר, צפיפותו והאירועים הטבועים בו לוחצים אותך מטה, כמו מי ים, כמו ג'לטין הממלא את ריאותייך במקום אוויר. שכחי את כל זה ובואי נקום. נסי להזיז את זרועך. נסי להזיז את ראשך. העמידי פנים שהבית עולה באש ושאת חייבת לרוץ או להישרף. לא, זה חסר תועלת. זה מעולם לא עבד קודם. מאין זה בא, ההד הזה, הלא הגדול הזה המקיף אותך, שקט כמו קפלי הווילונות הצהובים, אילם כמו הקערה המקסיקנית העליזה עם מטענה של פרחים חנוטים? (בחרת את צבעי השמש, לא את הניטרלים היבשים של הצל. אלוהים יודע שניסית.) ועכשיו הנה אחת טובה: את שוכבת על ערש דווי. נותרה לך שעה לחיות. את מי, בדיוק, היית צריכה כל השנים האלה לסלוח?”

“ז'אנרים אינם קופסאות סגורות. דברים זורמים הלוך ושוב מעבר לגבולות כל הזמן.”

“אם אתה מחכה לרגע המושלם, לעולם לא תכתוב דבר כי הוא לעולם לא יגיע. אין לי שגרה. אין לי שום דבר חסין תקלות. אין שום דבר חסין תקלות.”

“מתחת לאדמה, מתחת למים, הם אוחזים בנו, הם אוחזים בנו, לא נשחרר.”

“דברים שמתפרקים מעודדים אותי: מה שלא יהיה, מצבי טוב יותר משלהם.”

“כשאתה צעיר, אתה חושב שכל מה שאתה עושה הוא חד-פעמי. אתה עובר מעכשיו לעכשיו, מקמט את הזמן בידיים שלך וזורק אותו הלאה. אתה המכונית הדוהרת של עצמך. אתה חושב שאתה יכול להיפטר מדברים, וגם מאנשים – להשאיר אותם מאחור. אתה עוד לא יודע על ההרגל שיש להם לחזור. הזמן בחלומות קפוא. לעולם אי אפשר לברוח מהמקום שבו היית.”

“בני אדם יוצרי כלים תמיד מייצרים כלים שיעזרו לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים, ומה שאנחנו רוצים לא השתנה במשך אלפי שנים, משום שלפי כל מה שאפשר לדעת התבנית האנושית לא השתנתה גם היא. אנחנו עדיין רוצים את הארנק שתמיד יהיה מלא בזהב, ואת מעיין הנעורים. אנחנו רוצים את השולחן שיכסה את עצמו באוכל טעים בכל פעם שנאמר את המילה, ושאחר כך ינוקה בידי משרתים בלתי נראים. אנחנו רוצים את מגפי שבעת המילין כדי שנוכל לנסוע במהירות רבה, ואת כובע האופל כדי שנוכל לרגל אחרי אנשים אחרים בלי להיראות. אנחנו רוצים את הנשק שלעולם לא יחטיא, ואת הטירה שתשמור עלינו בטוחים. אנחנו רוצים התרגשות והרפתקה; אנחנו רוצים שגרה וביטחון. אנחנו רוצים שיהיו לנו מספר רב של בני זוג מושכים מינית, ואנחנו גם רוצים שמי שאנחנו אוהבים יאהבו אותנו בחזרה, ויהיו נאמנים לנו לחלוטין. אנחנו רוצים ילדים חמודים, חכמים, שיתייחסו אלינו בכבוד המגיע לנו. אנחנו רוצים להיות מוקפים במוזיקה, ובריחות משכרים ובחפצים חזותיים מושכים. אנחנו לא רוצים שיהיה לנו חם מדי או קר מדי. אנחנו רוצים לרקוד. אנחנו רוצים לדבר עם החיות. אנחנו רוצים שיקנאו בנו. אנחנו רוצים להיות בני אלמוות. אנחנו רוצים להיות אלים. אבל בנוסף לכך, אנחנו רוצים חוכמה וצדק. אנחנו רוצים תקווה. אנחנו רוצים להיות טובים.”

“החיים מעוותים. אני פשוט מסונכרנת.”

“ואז יש את ה'אנחנו'. המילה הזו קצרה מדי בשבילנו, יש לה רק ארבע אותיות, דלה מדי כדי למלא את הוואקום הריק והעמוק שבין הכוכבים שלוחצים עלינו בדומייתם. זו לא האהבה שאנחנו מפחדים ליפול אליה, אלא הפחד עצמו. המילה הזו לא מספיקה, אבל היא תצטרך להספיק. היא תנועה אחת בתוך השקט המתכתי הזה, פה שאומר 'או' שוב ושוב מתוך פליאה וכאב, נשימה, אחיזה של אצבעות על קצה צוק. אתה יכול להחזיק או להרפות.”

“עין תחת עין מובילה רק לעוד עיוורון”

“זה בוודאי היה שאיפה אינסופית פנימה: בין הרצון לדעת לבין הרצון לשבח לא היה תפר.”

“חוב הוא חלק מן המצב האנושי. הציוויליזציה מבוססת על חילופי דברים — על מתנות, עסקאות, הלוואות — ועל הנקמות והעלבונות שבאים כאשר אינם מוחזרים.”

“ערפדים זוכים לשמחת המעוף מסביב ולחיות לנצח, אנשי זאב זוכים לשמחת רוחות החיה. אבל זומבים, הם לא עשירים, או אריסטוקרטים, הם מדדים סביב. הם תופעה קבוצתית, הם לא מהירים במיוחד, הם די חולניים. אז מהו העונג בלהיות אחד?”

“נוכח ריקנות רבה מדי, אמר אדם אחד, המוח ממציא. בדידות יוצרת חברה כשם שצמא יוצר מים. כמה מלחים נטרפו במרדף אחר איים שהיו רק הבהוב?”

“אני לא אשמין אותם בכלובים, אם כי. אני לא אפנק אותם בפריטי פרי מורעלים. אני לא אהפוך אותם לדימויי שעון או לצללים מדברים. אני לא אנקז מהם את דם חייהם. הם יכולים לעשות את כל הדברים האלה לעצמם.”

“סיפור סיפורים הוא מיומנות אנושית עתיקה מאוד שמעניקה לנו יתרון אבולוציוני. אם אתה יכול לספר לצעירים איך הרגת אמו, כשהדבר מוצג בשיר או בריקוד, או שדוד ג'ורג' נאכל שם על ידי תנין, אל תלכו לשחות שם, אז הצעירים האלה לא צריכים לגלות זאת בדרך של ניסוי וטעייה.”

“מקום בלי אחיזות, בלי ציוני דרך, בלי עבר כלל: זה היה דומה מדי למוות”