“את מתעוררת מלאה אימה. אין לכך שום סיבה נראית לעין. אור הבוקר מסתנן דרך החלון, יש ציוץ ציפורים, ואת לא מצליחה לקום מהמיטה. זה משהו בסדינים המקומטים הנשפכים מעבר לקצה כמו עלוות ג'ונגל, בכפכפי הטרי הפוערים את פיותיהם הוורודים הכהים לרגלייך, בארוחת הבוקר הבלתי נראית — חלק ממנה במקרר, שאת אינך מעזה לפתוח — לא תעזי לאכול. מה מונע ממך? העתיד. זמן העתיד, עצום כמו החלל החיצון. את עלולה ללכת בו לאיבוד. לא. שום דבר פשוט כל כך. העבר, צפיפותו והאירועים הטבועים בו לוחצים אותך מטה, כמו מי ים, כמו ג'לטין הממלא את ריאותייך במקום אוויר. שכחי את כל זה ובואי נקום. נסי להזיז את זרועך. נסי להזיז את ראשך. העמידי פנים שהבית עולה באש ושאת חייבת לרוץ או להישרף. לא, זה חסר תועלת. זה מעולם לא עבד קודם. מאין זה בא, ההד הזה, הלא הגדול הזה המקיף אותך, שקט כמו קפלי הווילונות הצהובים, אילם כמו הקערה המקסיקנית העליזה עם מטענה של פרחים חנוטים? (בחרת את צבעי השמש, לא את הניטרלים היבשים של הצל. אלוהים יודע שניסית.) ועכשיו הנה אחת טובה: את שוכבת על ערש דווי. נותרה לך שעה לחיות. את מי, בדיוק, היית צריכה כל השנים האלה לסלוח?”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←