קילרוי ג' אולדסטאר

“החור השחור של הגלקסיה בולע את האנרגיה הרותחת של זעם אנושי. עד מהרה האדים הדועכים שלי יוסתרו לעד, כל סמלי מהותי המיוננת תחובים בקפל האנונימי של חצאית היקום המתנפנפת. עד אשר ריקבונה המחוספס של האדמה יזעיק אותי, האם אוכל למצוא נחמה בחיים תכליתיים בקצביה של חיים רגילים? האם אוכל לקלוט בלי בושה את אבני החן הנוצצות במארג היומיומי? האם אוכל להתענג על שלל נעימות בלשוני, באוזניי, באפי, בעיניי, בשפתיי ובקצות אצבעותיי? האם אוכל למצוא נחמה ברוך הלילות בשירת שירי אהבה וכאב לב? האם אוכל להקדיש את זוהר אור היום ואת עצמת כוכביותו של הלילה לחקירת החיים, למאמץ מרוכז לצמצם בורות מושרשת, ולחדור שכבות של אטימות עיקשת? האם אוכל לערוך חיפוש קפדני אחר חוכמה בלי קשר למקום שאליו יוליך אותי המסע הזה? האם אוכל להיעזר במטען הכבד של חוויות העבר האישיות כדי להגביר את המודעות העצמית? האם אוכל לשאוף להתקדם ברוח טובה ולקבל בשמחה את כל האתגרים בבואם? האם אוכל להחליק על פני השטח העדין של החיים בלב קל עד שאקדם שינה אינסופית בחיוך מהוסס בקרירותו של האור הדועך?”

“חיים של חופש ושל שאיבת סיפוק אינסופי מהתפתלויותיו הפרועות של אדם כרוכים בעיצוב עצמי מחדש מדי פעם כדי לעמוד מול עתיד רצוי. אולי האתגר הקשה ביותר בחיים הוא לזהות מתי הקרקע זזה מתחתינו ואז לשנות בזריזות את נקודת המבט המנטלית שלנו.”

“כל דור מחפש בזיכרונותיו את הזמן שאבד, חש את הדחיפות של ההווה ודואג מחוסר הוודאות של העתיד. בדיוק כמו הדורות שקדמו לנו, האופן שבו אנחנו חיים והבחירות שאנחנו עושים כדי לשרוד ולאהוב הם הסיפור שלנו.”

“שום דבר לא סולל נתיב עצבי במוח מהר יותר מקורטוב של כאב. תקופות של אומללות חודרות עמוק ומשאירות צלקות במוח. אבל התמודדות עם תקופות קשות ולא נעימות דווקא דוחפת אותנו לצמוח. אם נצליח לבלום את הכוחות ההרסניים של כאב קיצוני ולאמץ את העוצמה שלו בזכות הערך הלימודי שבו, כאב עמוק יכול לגרום לנו להעריך את התענוג הפשוט של לחיות את הרגע, ולהתפעל מכל גבעול של דשא במופעי היופי המרהיבים של הטבע.”

“הדרך לחיות באופן רוחני מתחילה בהעלמת הטיות תרבותיות שהוטמעו, בהרס אשליות אישיות, ובקבלה בהכרת תודה של העולם ללא מלאכותיות סנטימנטלית. ניתוק רגשי מספק בהירות ראייה.”

“בחשכת עולם השינה של חצות הלילה, המחוסן מפני הזוהר הקשה של מציאות היום, הדמיון הפעיל של הנפש רוקד במוחו של אורג חלומות. עטופים בבטחה בשמיכת החושך המקיפה כולו שמספקת שנת הלילה, משאלותינו הסודיות מדברות אלינו באמצעות תיווך המיתולוגיה הקולקטיבית של התודעה הקדמונית. בשעות הקטנות של הלילה, ממש לפני אור ראשון, אנו מזמנים את המוזה האישית שלנו כדי שתספר לנו באופן אופראי מה פירושו להיות אנושי. אם נקשיב היטב, שירי הלב של המוזה שלנו חולקים איתנו מה פירושו לחוות גם את הטרגדיה וגם את הקומדיה של החיים, ומעודדים אותנו לאמץ ללא סייג, באופן מוסרי, את הבנאליות, האכזריות, היופי וההדר של הטבע, המתרחשים לנצח בעולם הקוסמי העוטף אותנו.”

“כל צמח, עץ ובעל חיים הם ברכה ולכל אדם יש תכלית לחיות. אומץ, סקרנות ונדיבות מולידים רוחות אציליות. חיים בכבוד לאורך זמן מביאים לחוכמה. ידע המועבר מדור לדור, יחד עם מסורת האנושות של עשיית מעשים של חסד והקרבה עצמית, יוצר מורשות עקרוניות לדורות הבאים לחקות.”

“אנו משתמשים ברצון חופשי כדי לעצב את הווייתנו שלנו, ולכן עלינו לקבל אחריות על מעשינו.”

“שימוש בתבונה בלי להחיל אותה על ניסיון מוביל רק לאשליות תיאורטיות. רעיונות הנגזרים מחוויות העולם האמיתי מובילים לרכישת ידע, והצטברותם של עקרונות שנבחנו לאורך זמן מובילה לחוכמה.”

“לכל אחד מאיתנו יש היכולת להתפתח בעצמו. יש לנו גם היכולת להרוס את עצמנו. הדרך שבחרנו ללכת בה – לרדוף אחר אור או אחר חושך – היא הסיפור שאנו נושאים אל קברנו.”

“החיים נמשכים בלי להתחשב בגחמותינו. מה שאנו עושים מן החיים הוא מה שקובע; האופן שבו אנו מתמודדים עם האתגרים בחיינו קובע את רמות ההישג האישי והאושר של כל אחד ואחת מאיתנו.”

“התאבדות היא דרך מוגזמת לרחם על עצמך. זה מעשה קמצני, כי לא משנה כמה החיים שלנו נראים אומללים כרגע, תמיד אפשר לקום מחר, לעשות מעשה טוב קטן בשביל מישהו אחר, לטפל בחיית מחמד, או לעשות משהו שמשמר את היופי בעולם. לשלוח יד בנפשך זה לרמות אחרים ולדפוק את הטבע; זה לקחת בלי להחזיר כלום. מה שנלחם בהתאבדות הוא תחושת הכרת תודה, הרצון לתת לאחרים, ולהפסיק לחיות כמו מישהו שרק לוקח. בלי הערכה עמוקה לכל מה שחי ורצון אמיתי לתרום לפריחה של כל צורות החיים, קל מדי לבטל את הערך של החיים שלך.”

“הונאה עצמית והבל הם חטא חמור. האגו הוא הסיבה לכל סבל אנושי. אנו סובלים מן החיים רק כאשר אנו נכשלים לבחון את סיבת צערנו. שחרור מאשליות הרסניות והשתחררות מאגואיזם של רחמים עצמיים מאפשרים לאדם לחוש את האריגה העשירה של עולמו הפנימי, שהיא ההיבט היחיד של המציאות שעליו אנו מפעילים שליטה ובלעדיות מוחלטת.”

“הניסיון האישי שלנו וכישורי החשיבה שלנו קובעים את טווח תפיסת המציאות שלנו. היכולות הפיזיות והנפשיות שלנו קובעות את ההיקף החיצוני של מה שאנו יכולים לחוות וללמוד. חלומותינו הראשוניים אינם מוגבלים על ידי המציאות הפיזית וההרכב הגנטי שלנו. תמיד יהיה קרע שאי אפשר לגשר עליו בין אינספור הצירופים של חלומות אנושיים לבין האינסופיות של המציאות, אלא אם נקבל את מה שאנחנו מבלי לרצות להיות משהו אחר.”

“כל אדם נושא עמו את סיפוריהם של אבותיו, את סיפורה של דורו, ואת ראשיתו של חומר חרס גמיש לבניית עלילות עתידיות שיעצבו את קהילתו של בני רוחו. סיפור סיפורים מאחד אותנו כמין ומעניק מרקם לחיינו. באמצעות הקשבה לסיפוריהם של אחרים ובאמצעות שיתוף סיפורנו האישי, אנו אורגים במיומנות את החוטים המרכיבים את החישוק הקדוש של השבט.”

“האמנות מתרגמת נשמות אנושיות. כל תצוגה פומבית של הירוגליפים מתוחכמים של עידן חולף מטילה תיאור ייחודי על אמנות ההישרדות הבסיסית.”

“אדם מתחיל את הילדות עם תודעה שהיא למעשה לוח חלק — טאבולה ראסה — לפני קבלת רשמים מן החוץ. חוויות ותפיסות של הילדות המוקדמת מתחילות את עיצובה של תודעת מודעות, את הצעדים התינוקיים בעיצוב אישיות, בפיתוח התנהגות חברתית ורגשית, וברכישת ידע מעשי וידע ספרותי. הילדות ממלאת תפקיד מכריע בעיצוב הגרסה הסופית שלנו של תפיסת העצמי.”

“ספק הוא מטבע העיסוק של כל הפילוסופים, כמו גם של כל אנשי המדע. לעומת זאת, ודאות היא המקל שכל קנאי הדת ושאר המתלהמים מניפים בצדקנות מופקרת. רק על ידי מתן מקום לספק אנו יכולים לחקור את בורותנו. לכן, הספק הוא זרע המחשבה החיוני.”

“חיבוק השבריריות האנושית, הכשל האנושי והבדידות קורעת הלב הוא חיוני לכל אדם המבקש להגיע למימוש עצמי ולהגשמה עצמית.”

“הגירה אנושית היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של אבותינו. המקומות שבהם אנחנו חיים מעצבים אותנו, המקומות שאנחנו עוזבים מאחור בונים את ההיסטוריה שלנו, והמקומות שאליהם אולי נגיע הופכים לעתיד המסתורי שלנו.”