קילרוי ג' אולדסטאר

“כולנו חייבים לקבוע אילו סוגי קסטנייטות אנטומיות שוכנים בליבתנו המרכזית. ככל הידוע לנו, אנו עדיין נוטים לחשוב על עצמנו כעל תוצר שלם וקבוע. במציאות, בדומה לנייר עבודה בלתי גמור, הפועל מן הפנים אל החוץ, אנו משנים את עצמנו מדי יום, בין אם אנו מזהים את ההתעסקות הקטנה או הגדולה המתרחשת ובין אם לאו. במובן הנוירולוגי, המוח פועל ללא הרף כדי לבנות את עצמו ולבנות את עצמו מחדש. במובן הפסיכולוגי, מדי יום המוח האנושי משנה את מי שאנחנו. אנו קולטים ללא הרף מידע חדש שמחולל שינוי ומעשיר את הבנתנו את העולם ואת מקומנו בסביבה. מדי יום אנו משתמשים בתחושת העצמי שלנו ובידע שצברנו כדי להסתגל לעולמנו ולשנות את חשיבתנו ואת התנהגותנו.”

“התבוננות במכלול היופי שבכל הטבע מוציאה אותנו מקליפת שקיעתנו בעצמנו ומביאה אותנו להבין שאנו רק שחקני משנה במשחק החיים. התבוננות בהוד היופי מאשרת שהמחזה האמיתי מצוי מחוץ לנו, כדי שנצפה בו ונעריך אותו, ולא בתוכנו כדי לשבות אותנו. יופי אמיתי מכשף אותנו לראות את הוד הטוב הסובב אותנו, ובעשותו כן, זוהר הטוהר של הטבע משחרר אותנו מהתבוססות בעוני של האידיאליזציה העצמית שלנו. הכישוף המהפנט שמטיל עדינותה של הטבע מרומם את נשמותינו ומשנה את נפשנו. כאשר אנו רואים, שומעים, טועמים, מריחים או נוגעים במה שהוא יפה, איננו יכולים לדכא את הדחף לשחזר את מרקמו המסתורי בשירה, בריקוד, בציור או בכתיבה. פתיחת עיננו אל יופיו של פרח יחיד היא הדרך שבה אנו נשארים בקשר עם הפאר המרהיב של החיים.”

“אדם חווה את הזמן באמצעות מסע דרך הסביבה המורכבת מזמן ומרחב, ופוגש מגוון של רשמי חושים. הזמן הוא החוויה המשולבת והקטלוג של מה שמתרחש עכשיו, היזכרות במה שהתרחש לפני עכשיו, והציפייה או ההמתנה של אדם הרושם תחושות גופניות ונפשיות עתידיות. הזמן הוא מאורע שיגיע מן העתיד, והוא יימשך בערך כל עוד נדרש לאדם לשאוף ולנשוף נשימה גופנית עמוקה אחת. בכל מקטע מזוהה של זמן, אדם חווה במחזור נשימה תימטי תפיסת חושים מוחשית של ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע, או שילוב כלשהו שלהם. ואז אותו פירור מובחן של חיים, הנקלט על ידי החושים הגופניים, חולף מזרם ההווה ונקבע בקפל הסחף של זיכרונות עבר.”

“כל צורת חיים חייבת להיאבק. החיים הם סטייה; המוות הוא דבר רגיל. החיים דורשים מכשול, עימות, נסיגות ונחישות. החיים דורשים חיפוש. החיפוש מספק את המשמעות שאנו מבקשים, תכלית המצדיקה את המאבק הבלתי נמנע לחיות בידיעה של האבסורד שבכך שעלינו למות.”

“איננו יכולים למדוד את ערכו של אדם למין האנושי על ידי עריכת חשבון של גודל עזבונו. עלינו לשפוט כל אדם לפי תרומתו הסופית לאנושות ולטבע.”

“למוזיקה יש היכולת לבטא, במקצב העליז, כל היבט מזהיר של הקיום, בעוד שבמקצב המהורהר היא מעבירה את הייסורים שבני אדם חווים כשהם תופסים את טבעו החולף של הזמן, ואת העינוי המסתורי של החיים והמוות. המוזיקה עומדת לבדה ביכולתה לתקשר את הסמלים והשלבים של החיים, הן את ההוויה והן את האין-הוויה.”

“הטבע מכוון ילדים לקלוט את המסרים המקודדים שהורים משדרים כיצד לחיות חיים שמחים ומוסריים.”

“החיים לעולם אינם חדלים מלהיות בעלי משמעות עבור אדם צנוע. חופש הבחירה, הריבונות שאנו מחזיקים על נשמותינו שלנו, מאפשרים לאדם לגלות את משמעות חייו שלו בכל יום, גם בסבל או במוות.”

“אנו בונים דימוי עצמי מזיכרונות מאוחסנים, הכוללים נחיל של אינטראקציות פיזיות וחברתיות, רגשות מעוררי הדים, וחוויות אסוציאטיביות אחרות. תחושת העצמיות נובעת גם מן השפה, הסמלים והחפצים, ששילובים רבי-עוצמה שלהם יוצרים אמונות תרבותיות. אנו בונים עצמי מתוך חוויות ממשיות כמו גם דמיוניות. אמונותיו הרציונליות והלא-רציונליות של אדם מחשלות תחושת עצמי. הספרים שאנו קוראים, המוזיקה שאנו מאזינים לה, הסרטים שאנו צופים בהם, והכנסייה או מפגשים חברתיים אחרים שאנו משתתפים בהם, מהווים פעילויות משמעותיות שמתלכדות ופועלות יחד כדי לעצב את תחושת הזהות שלנו. גורמים תרבותיים מניעים את האופן שבו אנו עובדים, משחקים, מתפללים ומגדלים את ילדינו. לתרבות יש מקורות חיזוק משלה, היכולים להשפיע על חברי החברה לאמץ תחושת עצמי תלויה-הדדית, קהילתית, או תחושת עצמי עצמאית, אינדיבידואליסטית. התרבות אינה גורל, אך איש מאיתנו אינו חסין מפני תמנון התרבות הגדול; זרועותיו נוגעות בנו בכל כיוון שאליו נפנה. זהותנו העצמית מושפעת בעדינות מן התרבות הפוליטית-חברתית השלטת, וכן מושפעת ממעמדנו החברתי הנתפס, כלכלי או אחר.”

“תהיות לגבי עצמך הן בלתי נמנעות בתחילתו של כל מסע חיפוש עצמי, והתחושה המטרידה הזו תמשיך לצוץ שוב ושוב, כמו נחש ים טורדני, עד שהאדם ימצא מקום מבטחים או ישנה את המסלול ההרסני של חייו.”

“אולי נכבד אדם רציני בעל אישיות סגפנית ונוקשה, אך אנו מעריצים אנשים עליזים, טובי לב ואמנותיים.”

“עלינו לתת דין וחשבון על החיים שחיינו. אדם ישאל את עצמו, בהכרח, על ערש דווי: ״מה הייתה מטרת חיי?״ ״מה השגתי?״ ״מה לא השגתי?״ ״מה הייתי משנה אילו יכולתי לחיות את חיי מחדש?״ מה שאנו מגלים על ערש דווי הוא שמותרות חומריות אינן מעניקות נחמה. איננו יכולים לקנות, להחזיק או לרכוש כחוק את מה שהוא טהור: אהבה, יופי, אמת, טוב ודמיון.”

“אנו מפתחים את כל אופיינו מתוך מחשבותינו, מעשינו, התבוננויותינו הקשובות, ומתוך המרדף הנחוש אחר חלומותינו מעוררי ההשראה.”

“עלינו לגלות את דרכנו שלנו אל השמחה ואל תחושת החיים בעלי התכלית. את החלק הראשון של חיי ביליתי בניסיון להבין מה ראוי שיהיה אדם, ואת השנים המאוחרות יותר ביליתי בניסיון להשלים עם הסיבה לכך שלא הייתי האיש שתמיד שאפתי להיות. אדם סובל כילוי טרגי של הרוח כאשר הוא מגלה שאינו מה שרצה להיות.”

“שינוי חיוני להישרדות. כל צורות החיים חייבות להסתגל לנסיבותיהן המשתנות. כל צורת חיים נובעת מתהליך של שונות, מוטציה, תחרות ותורשה. היקום מצוי במצב מתמיד של כאוס. בכל אחד מאיתנו טבוע כאוס עד העצם. הטבע מחווט את כולנו לשינוי.”

“החסד המופלא של האנושות הוא היכולת לבחור בין טוב לרע, ולקחת אחריות אישית על התנהגותנו. באמצעות הפעלה נבונה של קור רוח והפעלת משמעת עצמית, אנו מתעלים מעל מקורותינו הצנועים ופורחים לכדי מימוש סופי של כל סוג אדם שאנו שואפים להיות.”

“כל אחד מאיתנו הוא מחבר של תיאור מעשה ידינו המייסד את זהותנו בהווה. הפרסונה שלנו נארגת ממגוון של אמיתות השזורות בדמיון מעורר השראה ולעיתים תחומות בשקרי נוחות. יצירת הסיפור האישי שלנו מחוללת מיתוס זהות המאפשר לנו להמשיך הלאה.”

“הייעוד העליון של המוח האנושי הוא לשרטט עתיד בטוח, מוגן ושמח עבור אדם.”

“המרכיבים הרגשיים שמקיימים מערכות יחסים ארוכות טווח הם טוב לב, התחשבות וחמלה.”

“כל אחד מאיתנו מנהל קרב פרטי כדי לשגשג. בכל פעם שאדם שוקע במלואו בגן הפרחים הארומטי של תענוגות החיים ופוגש את ספינת המלחמה המשוריינת של קשיי החיים, הם מתמזגים ומתכופפים כדי לעשות התאמות סבירות כדי לשרוד. מפגשים מתוכננים ובלתי מתוכננים עם כוחות לוחמניים עליונים חובטים בנו קשות ובסופו של דבר חותכים אותנו עד היסוד. חייו של כל אדם מכילים שדה מוקשים של מכשולים המתפקדים כמחסומים אפשריים להשגת ההתגלמות האולטימטיבית שלנו. המאמץ המושקע של הרמה מתמדת של עצמך מעל עוד משוכה שנויה במחלוקת אחריה הוא מה שמוביל אדם מצפוני אל הדרך של הצורך לכתוב כדי ליצור תחבושות רגשיות שיקלו על פצעים כואבים.”