שיפצור

“כולנו חייבים לקבוע אילו סוגי קסטנייטות אנטומיות שוכנים בליבתנו המרכזית. ככל הידוע לנו, אנו עדיין נוטים לחשוב על עצמנו כעל תוצר שלם וקבוע. במציאות, בדומה לנייר עבודה בלתי גמור, הפועל מן הפנים אל החוץ, אנו משנים את עצמנו מדי יום, בין אם אנו מזהים את ההתעסקות הקטנה או הגדולה המתרחשת ובין אם לאו. במובן הנוירולוגי, המוח פועל ללא הרף כדי לבנות את עצמו ולבנות את עצמו מחדש. במובן הפסיכולוגי, מדי יום המוח האנושי משנה את מי שאנחנו. אנו קולטים ללא הרף מידע חדש שמחולל שינוי ומעשיר את הבנתנו את העולם ואת מקומנו בסביבה. מדי יום אנו משתמשים בתחושת העצמי שלנו ובידע שצברנו כדי להסתגל לעולמנו ולשנות את חשיבתנו ואת התנהגותנו.”

“חברה היא מערכת אורגנית המתפתחת באופן ספונטני, מנוהלת בידי אינסוף אינטראקציות והסתגלויות שאף מוח אנושי לא יכול להעריך אותן. רק משום שאנחנו לא יכולים לתפוס את פעולתה בהצהרות מילוליות, לא צריך לפסול אותה ולהתחיל מחדש לפי תאוריות המודיות של היום. תיקונים גסים כאלו יובילו רק לתוצאות לא מתוכננות, שבסופן יובילו לאנרכיה אלימה.”

“ויימס, פיהק בפה פתוח, תוהה למה לעולם היה מאמין שהגמדים אין להם דת ואין להם כוהנים. להיות גמד זה דת. אנשים נכנסים לחשכה למען השבט, שומעים דברים, משתנים, חוזרים לספר… ואז לפני חמישים שנה, גמד שמתקן במאנק-מורפורק גילה שאם מכסים את להבת הפנס ברשת דקה, הוא נשרף כחול בנוכחות הגז ולא מתפוצץ. זה היה תגלית של ערך עצום לטובת כל הגמדים, וכמו שקורה עם תגליות כאלה, כמעט מיד זה הוביל למלחמה. "ואחרי זה היו שני סוגי גמדים," אמרה צ'ירי בעצב. "יש את הקופר-הדס, שמשתמשים במנורה ובפצצת הגז הפטנטית, ויש את השמלצברגרים, שנשארים בדרך הישנה. בטח כולנו גמדים, אבל היחסים מתוחים."”

“למרות כל ההתעסקות הבלתי פוסקת שלנו, איננו יכולים לייצר את הדברים שאנו זקוקים להם נואשות ביותר. ואם במקרה כן נעשה זאת, הם לעולם לא יהיו יותר מאשר חיקויים רזים ומעוררי רחמים, שיותירו אותנו רזים ומדולדלים. ועד שנבין סוף סוף שאנו יכולים רק “למצוא” את הדברים האלה, לעולם לא נחוש שום דחף “למצוא” את אלוהים.”