ג'ורג' אורוול

“אפשר היה, ללא ספק, לדמיין חברה שבה העושר, במובן של רכוש אישי ומותרות, יחולק באופן שווה, בעוד שהכוח יישאר בידי קסטה קטנה של בעלי זכויות יתר. אבל בפועל חברה כזאת לא הייתה יכולה להישאר יציבה זמן רב. שכן אם פנאי וביטחון היו נחלת הכול במידה שווה, ההמון הגדול של בני האדם, שבדרך כלל קהה בשל העוני, היה נעשה אורייני ולומד לחשוב בעצמו; וכאשר היו עושים זאת, היו מבינים, במוקדם או במאוחר, שלמיעוט המיוחס אין כל תפקיד, והיו מסלקים אותו. בטווח הארוך, חברה היררכית הייתה אפשרית רק על בסיס של עוני ובערות.”

“האם אינך רואה שכל מטרתה של ניוספיק היא לצמצם את טווח המחשבה?.... למעשה לא תהיה מחשבה, כפי שאנו מבינים אותה כיום. אורתודוקסיה פירושה לא לחשוב — לא להזדקק לחשוב. אורתודוקסיה היא חוסר־מודעות.”

“אנגליה תישאר עדיין אנגליה, חיה נצחית המתמשכת אל העתיד ואל העבר, וכמו כל היצורים החיים, בעלת הכוח להשתנות עד בלי הכר ובכל זאת להישאר אותה אחת.”

“כמעט הכול חשים שכאשר אנו מכנים מדינה דמוקרטית אנו משבחים אותה; לפיכך, מגני כל סוג של משטר טוענים שהיא דמוקרטיה, וחוששים שאולי יצטרכו להפסיק להשתמש במילה אם תקובע למשמעות אחת בלבד.”

“אני יודע שזה אופנתי לומר שרוב ההיסטוריה המתועדת היא ממילא שקרים. אני מוכן להאמין שההיסטוריה היא ברובה לא מדויקת ומוטה, אבל מה שמיוחד לזמננו הוא הוויתור על הרעיון שההיסטוריה יכולה להיכתב באמת ובתמים.”

“רוב הפציפיסטים משתייכים או לכתות דתיות נידחות או שהם פשוט הומניטריים המתנגדים לנטילת חיים ומעדיפים שלא להמשיך את מחשבותיהם מעבר לנקודה זו. אבל יש מיעוט של פציפיסטים אינטלקטואלים, שמניעם האמיתי, אף כי אינו מוצהר, נראה כשנאת הדמוקרטיה המערבית והערצה לטוטליטריות. תעמולה פציפיסטית מסתכמת בדרך כלל באמירה שצד אחד גרוע כמו האחר, אבל אם בוחנים מקרוב את כתיבתם של הפציפיסטים האינטלקטואלים הצעירים יותר, מגלים שהם בשום אופן אינם מביעים הסתייגות בלתי־משוחדת אלא מכוונים כמעט לחלוטין נגד בריטניה וארצות הברית …”

“...ומעל לכל, זו הציוויליזציה שלך, זה אתה. ככל שתשנא אותה או תצחק עליה, לעולם לא תהיה מאושר הרחק ממנה לאורך זמן”

“כל דור מדמה לעצמו שהוא חכם יותר מן הדור שקדם לו, וחכם יותר מן הדור שיבוא אחריו.”

“האם אי פעם עלה בדעתך, אמר, שכל ההיסטוריה של השירה האנגלית נקבעה על ידי העובדה שלשפה האנגלית חסרים חרוזים?”

“פרוזה מורכבת פחות ופחות ממילים שנבחרו בזכות משמעותן, ויותר ויותר מביטויים המחוברים זה לזה כמו חלקיו של לול תרנגולות טרומי.”

“רומנים טובים נכתבים על ידי אנשים שאינם מפוחדים.”

“הוא היה מודע לשום דבר מלבד הריקנות של הדף שלפניו, הגירוד של העור מעל קרסולו, הצרימה של המוזיקה, ושכרות קלה שנגרמה מן הג'ין.”

“כל מלחמה, כשהיא באה, או לפני שהיא באה, מוצגת לא כמלחמה אלא כמעשה של הגנה עצמית מפני מטורף רצחני.”

“בחדות שוטף הרוח המאיימת על פני הצפצפות המתכופפות, שנשארו ערומות זה עתה, והסרטים האפלים של הארובות פונים מטה; מצליפים בהם משבי אוויר. כרזות קרועות מתנפנפות; בקור נשמעים הד המה של החשמליות וטרטר הפרסות, והפקידים הממהרים אל התחנה מביטים, רועדים, מעל הגגות המזרחיים, חושבים, כל אחד, הנה בא החורף! אלוהים, הלוואי שאשמור על משרתי השנה! ובקדרות, כשהקור חודר מבעדם אל קרביהם כחנית קפואה, הם חושבים על שכר דירה, ארנונה, כרטיסי עונה, ביטוח, פחם, משכורתה של המשרתת, מגפיים, חשבונות בית הספר והתשלום הבא על שתי המיטות התאומות מ-Drage's. כי אם בימי קיץ של חוסר זהירות בחורשות אשרתורת זנינו, כעת, בתשובה, כשהרוחות נושבות קרות, כורעים אנו לפני אדוננו הראוי; אדון הכול, אל-הכסף, השולט בנו בדם וביד ובמוח, הנותן את הגג שעוצר את הרוח, ובהעניקו, לוקח שוב; המציץ בקנאה ובדריכות אל מחשבותינו, חלומותינו, דרכינו הסודיות, הבוחר את מילותינו וגוזר את בגדינו, ומשרטט את דפוס ימינו; המקרר את כעסנו, מרסן את תקוותנו. וקונה את חיינו ומשלם בצעצועים, התובע כמס מנחה אמונה שבורה, עלבונות מתקבלים, שמחות מושתקות; הכובל בשלשלאות את שנינותו של המשורר, את כוחו של הפועל, את גאוותו של החייל, ומניח את המגן החלקלק, המרחיק, בין האוהב ובין כלתו.”

“אבל המחשבה שהוא משוגע לא הטרידה אותו במיוחד; האימה הייתה שאולי גם הוא טועה”

“היום היו פחד, שנאה וכאב, אך לא הייתה כבוד של רגש, לא יגונות עמוקים או מורכבים.”

“אדם שמן האוכל שלווים בעוד ילדים מתחננים ללחם הוא מראה מגעיל, אבל סביר פחות שתראה אותו כשאתה בטווח שמיעת התותחים.”

“המילים המשיכו לשוב אליו, הצהרה של אמת מיסטית ושל אבסורד מוחשי”

“אנשים טועים כשהם חושבים שאדם מובטל דואג רק לאובדן שכרו; להפך, אדם אנאלפבית, שעבודת כפיים טבועה בעצמותיו, זקוק לעבודה יותר משהוא זקוק לכסף. אדם משכיל יכול להשלים עם בטלה כפויה, שהיא אחת הרעות הגרועות ביותר של העוני. אבל אדם כמו פאדי, שאין לו אמצעים למלא בהם את הזמן, אומלל בלי עבודה כמו כלב על שרשרת. לכן זה שטות גמורה להעמיד פנים שמי שירדו מנכסיהם ראויים לרחמים יותר מכול. האדם שבאמת ראוי לרחמים הוא האדם שהיה למטה מלכתחילה, ומתמודד עם העוני במוח ריק וחסר אמצעים.”

“ספורט רציני הוא מלחמה בלי הירי.”