קלינטון סקוט לואיס

“היינו מעדיפים שהם יהיו שלנו ומתים מאשר שלכם ונהפכו לבני אלמוות”

“כל עוד אתה גאה אינך יכול להכיר את אלוהים. אדם גאה תמיד מביט מלמעלה על דברים ואנשים; וכמובן, כל עוד אתה מביט מלמעלה אינך יכול לראות דבר שנמצא מעליך.”

“הסבל הוא לעיתים קרובות הדבר שמכין אדם רגיל לאיזו שהיא גורל יוצא דופן”

“האבל נותן לחיים תחושה של זמניות קבועה. לא מרגיש שיש טעם להתחיל משהו. אני לא מצליח להתיישב. אני מתפשט, מתהפך, מעשן יותר מידי. עד עכשיו היה לי תמיד זמן קצר. עכשיו אין שום דבר חוץ מזמן. כמעט זמן טהור, רצף ריק.”

“לכל תלמיד אחד שצריך להישמר מפני עודף חלש של רגישות, יש שלושה שצריך להעירם מתרדמתה של וולגריות קרה. משימתו של המחנך המודרני אינה לכרות ג'ונגלים אלא להשקות מדבריות. ההגנה הנכונה מפני רגשות כוזבים היא להנחיל רגשות צודקים. בהרעיבנו את רגישותם של תלמידינו אנו רק הופכים אותם לטרף קל יותר לתועמלן בבואו. שכן הטבע המורעב ינקם, ולב קשה אינו הגנה שאין לטעות בה מפני ראש רך.”

“הפכנו את בני האדם לגאים ברוב המידות הרעות, אך לא בפחדנות. בכל פעם שכמעט הצלחנו לעשות זאת, אלוהים מתיר מלחמה או רעידת אדמה או איזו פורענות אחרת, ומיד נעשית הגבורה כה יפה וחשובה לעין כול, אפילו בעיני בני האדם, עד שכל מלאכתנו נהרסת, ועדיין יש לפחות מידה רעה אחת שהם חשים כלפיה בושה אמיתית. הסכנה שבהשראת פחדנות במטופלינו, אפוא, היא שמא ניצור ידיעה עצמית אמיתית ושנאה עצמית, ובעקבותיהן חרטה וענווה.”

“האנושות הגאולה עדיין צעירה, היא בקושי הגיעה לכוחה המלא. אבל כבר יש די שמחה באצבע הקטנה של קדושה גדולה כגברת ההיא שם כדי להעיר את כל הדברים המתים של היקום לחיים.”

“לסגת לאחור מכל מה שאפשר לכנותו טבע אל רוחניות שלילית, הרי זה כאילו היינו בורחים מסוסים במקום ללמוד לרכוב. במצבנו הנוכחי, כעולי רגל, יש די והותר מקום (יותר מקום מרובנו אוהבים) להימנעות, להתכחשות ולהמית את תשוקותינו הטבעיות. אבל מאחורי כל סגפנות צריכה לעמוד המחשבה: מי יפקיד בידינו את העושר האמיתי אם איננו יכולים להיות נאמנים אפילו לעושר הנכחד? מי יפקיד בידי גוף רוחני אם אינני יכול לשלוט אפילו בגוף ארצי? גופים קטנים וכלי-חלוף אלה שיש לנו עכשיו ניתנו לנו כשם שסוסי פוני ניתנים לתלמידי בית ספר. עלינו ללמוד להסתדר עמם: לא כדי שביום מן הימים נהיה חופשיים מן הסוסים לחלוטין, אלא כדי שביום מן הימים נוכל לרכוב יחפים מאוכף, בביטחון ובשמחה, על אותם הרים גדולים יותר, אותם סוסים מכונפים, זוהרים ומטלטלי עולם, אשר אולי כבר עכשיו ממתינים לנו בחוסר סבלנות, חובטים בפרסותיהם ונוחרים באורוות המלך. לא שהדהרה תהיה בעלת ערך כלשהו אלא אם כן תהיה דהרה עם המלך; אך כיצד אחרת — שכן הוא שמר לעצמו את סוסו שלו — נוכל ללוותו?”

“כל אהבה טבעית תקום שוב ותחיה לנצח בארץ הזאת: אך אף אחת לא תקום שוב עד שתיקבר.”

“הלב האנושי אינו קבוע (אף להפך, הוא משתנה כמעט באופן בלתי נודע ברגע של שנייה)…”

“אחד החסרונות של הרפתקאות הוא שכאשר מגיעים למקומות היפים ביותר, לעיתים קרובות אתה חרד וממהר מדי מכדי להעריך אותם.”

“כל עוד האדם לא ממיר את המחשבה לפעולה, לא משנה כמה הוא מתעמק בתשובה החדשה... מתמכר אליה... כותב ספר על זה; זה לעיתים דרך מצוינת לסטריליזציה של הזרעים שה' שותל בנשמה האנושית... עושה כל דבר חוץ מלהתבצע. שום כמות של פיקחות בדמיון וברגשות לא תפגע במקור הרע אם זה נשאר מחוץ לרצון שלו... ככל שהוא מרגיש יותר בלי לפעול, כך הוא יתקשה יותר לפעול, ובטווח הארוך יתקשה אפילו להרגיש.”

“ולא נקניקיות אומללות, חצי מלאות בלחם ובפולי סויה, גם לא, אלא אמיתיות, בשריות וחריפות, שמנות ולוהטות עד כדי אדים, מתפקעות וקצת חרוכות, רק במידה הזעירה ביותר”

“ההבחנה בין להעמיד פנים שאתה טוב יותר מכפי שאתה ובין להתחיל להיות טוב יותר במציאות דקה יותר מכפי שכלבי הגישוש המוסריים מעלים על דעתם”

“זה משעמם, בן אדם, לשתות בלי לאכול, אמרה המלכה כעבור רגע. מה היית רוצה לאכול הכי הרבה? תענוג טורקי, בבקשה, הוד מלכותך, אמר אדמונד.”

“אם אני מגלה בתוכי תשוקה שאף חוויה בעולם הזה אינה יכולה לספק, ההסבר הסביר ביותר הוא שנבראתי לעולם אחר.”

“את הסיבות לחלוקה זו איני יודע; אך מנקודת מבטנו הנוכחית צריך להיות ברור שהבעיה האמיתית איננה מדוע כמה אנשים צנועים, אדוקים ומאמינים סובלים, אלא מדוע כמה מהם אינם סובלים. אדוננו עצמו, כזכור, הסביר את ישועתם של אלה שזכו למזל בעולם הזה רק על ידי הפניה אל כל-יכולתו הבלתי ניתנת לחקירה של אלוהים.”

“לואיס מעודד את אשתו החולה בסרטן והמתוסכלת זמנית שהאי‑ודאות, ולא החוסר תקווה, היא הצלב שלנו.”

“אני תוצר של ספרים אינסופיים. אבי קנה כל ספר שקרא ומעולם לא נפטר מאף אחד מהם. היו ספרים בחדר העבודה, ספרים בחדר האורחים, ספרים בחדר המעילים, ספרים (בשתי שורות) בארון הספרים הגדול שבמעלה המדרגות, ספרים בחדר שינה, ספרים נערמים עד לגובה כתפי בעליית הגג של בור המים, ספרים מכל הסוגים המשקפים כל שלב חולף של התעניינותם של הוריי, ספרים קריאים ובלתי קריאים, ספרים המתאימים לילד וספרים שבהחלט לא. דבר לא נאסר עליי. אחר הצהריים הגשומים שנראו אינסופיים לקחתי כרך אחר כרך מן המדפים. תמיד הייתה לי אותה ודאות שאמצא ספר שהיה חדש לי, כמו לאדם ההולך אל שדה יש ודאות למצוא עלה דשא חדש.”

“עתה הטוב הראוי של יצור הוא להיכנע לבוראו — לממש בשכל, ברצון וברגש את היחס הטמון בעצם העובדה שהוא יצור; כאשר הוא עושה כן, הוא טוב ומאושר.”