קלינטון סקוט לואיס

“קדימה ולמעלה! לנרניה ולצפון!”

“הכאב מתעקש שיתייחסו אליו. אלוהים לוחש לנו בהנאותינו, מדבר במצפוננו, אך צועק בכאבים שלנו. זהו המגפון שלו לעורר עולם חירש.”

“אני לא חושב שיש הוכחה דמונסטרטיבית (כמו של אוקלידס) לנצרות, או לקיום החומר, או לטוב לב וליושרה של החברים הטובים והוותיקים שלי. אני חושב שהשלושה (למעט אולי את השני) סבירים הרבה יותר מהחלופות. הטיעון לנצרות בכלל מוצג היטב על ידי צ'סטרטון... למה אלוהים לא עושה את זה ברור באופן דמונסטרטיבי; האם אנחנו בטוחים שהוא בכלל מתעניין בתיאיזם שיביא להסכמה לוגית מחויבת לטיעון סופי? האם אנחנו מתעניינים בזה בעניינים אישיים? אני דורש מחברי אמון בטוב לב שלי, שהוא בטוח בלי הוכחה דמונסטרטיבית. זה לא יהיה אמון אם הוא מחכה להוכחה קפדנית. תזיזו את זה, הסיפורים האגדיים בעצם מכילים את האמת. אוטלו האמין בתמימות של דסדמונא כשהוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. ליר האמין באהבת קורדיליה כשהוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. "התהילה שלו הולכת לאיבוד למי שנשאר עד שכל השבחים נגמרים". הגדלות, הנדיבות שמאמינים בהסתברות סבירה, נדרשת מאיתנו. אבל אם מישהו האמין והיה טועה? אז היית משלים למחמאות ליקום שלא ראוי להן. הטעות שלך הייתה עדיין יותר מעניינת וחשובה מהמציאות. ואיך זה יכול להיות? איך יקום טיפשי יצר יצורים שהחלומות שלהם חזקים, טובים, עדינים יותר ממנו?”

“חברות נולדת משותפות פשוטה כששניים או יותר מגלים שיש להם תובנה, עניין או אפילו טעם משותף שהאחרים לא חולקים, ושעד אותו רגע כל אחד חשב שזה האוצר (או העול) האישי שלו. הביטוי הקלאסי לפתיחת חברות הוא משהו כמו: "מה? גם אתה? חשבתי שאני היחיד." … כששניים כאלה מוצאים אחד את השני, בין אם במאמץ עצום ובטלטולים חצי-מילים ובין אם במהירות מדהימה ואליפטית מבחינתנו, הם חולקים את הראייה – אז נולדת החברות. ובאותו רגע הם עומדים יחד בבדידות עצומה.”

“אני מבקש מהקוראים לזכור שזהו סיפור פנטזיה. יש בו, כמובן — או שהתכוונתי שיהיה בו — מוסר השכל. אבל התנאים שמעבר למוות הם אך ורק הנחה דמיונית: הם אינם אפילו ניחוש או השערה לגבי מה שאולי אכן מחכה לנו. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לעורר סקרנות עובדתית לגבי פרטי העולם הבא.”

“אינני חושב לא את הבתולין ולא את הזקנה לבזויות, וכמה מן המוחות החריפים ביותר שפגשתי שכנו בגופותיהן של רווקות זקנות”

“ההנחה הבלתי מופרעת שהפרט הוא ממשי ואילו הכללי אינו ממשי”

“חברה שבה ניאוף זוגי נסבל חייבת, בטווח הארוך, להיות חברה העוינת לנשים. נשים, מה שלא יאמרו על כך כמה שירי גברים וסאטירות גבריות, הן מטבען מונוגמיות יותר מגברים; זהו הכרח ביולוגי. במקום שבו שולטת הפקרות, הן יהיו אפוא תמיד קרובות יותר להיות הקורבנות מאשר האשמות. גם אושר ביתי נחוץ להן יותר מאשר לנו. והאיכות שבאמצעותה הן מחזיקות גבר ביתר קלות, יופיין, פוחתת מדי שנה לאחר שהגיעו לבגרות, אך אין זה קורה לאותן תכונות אופי —נשים אינן באמת שמות קצוץ על המראה שלנו—שבאמצעותן אנו מחזיקים נשים. כך שבמלחמה האכזרית של ההפקרות נשים מצויות בעמדת נחיתות כפולה. הן משחקות על סכומים גבוהים יותר וגם סביר יותר שיפסידו. אין לי כל אהדה למוסרנים שמקמטים את מצחם לנוכח הגסות הגוברת של הפרובוקטיביות הנשית. הסימנים הללו של תחרות נואשת ממלאים אותי חמלה.”

“אבל פרטי השיר מגלים עוצמה הקרובה לגאונות, וחושפים בפנינו את אותו חוק מוזנח למדי של תולדות הספרות — שלפיו גאונות בכוח לעולם אינה יכולה להפוך לממשית אלא אם כן היא מוצאת או יוצרת את הצורה שהיא זקוקה לה.”

“אתה רואה, קשה מאוד ליצורים האלה להתמיד. שגרה של מצוקה, ההתדרדרות הדרגתית של אהבות ונקוות נעורים, הייאוש השקט (שלא מרגיש כאב) של ההתמודדות המתמשכת עם הפיתויים הכרוניים שהפכנו שוב ושוב לנצח, השחיקה שאנחנו יוצרים בחייהם והמרמור הלא-מובע שאנחנו מלמדים אותם להגיב אליו – כל זה יוצר הזדמנויות מרשימות לשרוף נשמה בעיקשות.”

“דעתי שלי, ככל שהיא שווה משהו, היא שכל עצב שאינו נובע או מן החרטה על חטא ממשי וממהר אל תיקון ממשי או אל השבה, או מן הרחמים וממהר אל סיוע פעיל, הוא פשוט רע; ואני חושב שכולנו חוטאים בכך שאנו מפרים שלא לצורך את ההוראה השליחית ל"שמוח" לא פחות מאשר בכל דבר אחר. ענווה, לאחר ההלם הראשון, היא מידה עליזה.”

“כאשר אתה מאושר, מאושר עד כדי כך שאין לך כל תחושת צורך בו, מאושר עד כדי כך שאתה מתפתה לחוש שדרישותיו כלפיך הן הפרעה, אם תיזכר בעצמך ותפנה אליו בתודה ובשבח, תקבל את פניך — או כך זה מרגיש — בזרועות פתוחות. אבל לך אליו כאשר הצורך שלך נואש, כאשר כל עזרה אחרת היא לשווא, ומה תמצא? דלת נטרקת בפניך, וקול של נעילה ובריח כפול מבפנים. לאחר מכן, דממה.”

“כשציירת עלי אדמות – לפחות בימיך המוקדמים – זה היה משום שתפסת הבזקים של השמיים בנוף הארצי. הצלחתה של הציור שלך הייתה בכך שהיא אפשרה גם לאחרים לראות את ההבזקים הללו.”

“אל תטעו, הוא אומר, אם תתנו לי, אני אעשה אתכם מושלמים. ברגע שתמסרו את עצמכם לידי, לזה אתם נכנסים. לא פחות מזה, ולא משהו אחר. יש לכם רצון חופשי, ואם תרצו, תוכלו להדוף אותי. אבל אם לא תדפו אותי, הבינו שאני מתכוון להשלים את המלאכה הזאת עד תומה. יהיה המחיר אשר יהיה לכם בחייכם הארציים, תהיה אשר תהיה הטהרה הבלתי נתפסת שתעלה לכם אחרי המוות, יהיה המחיר אשר יהיה לי, לעולם לא אנוח, ולא אניח לכם לנוח, עד שתהיו מושלמים ממש - עד שאבי יוכל לומר בלי הסתייגות שהוא מרוצה מכם, כפי שאמר שהיה מרוצה ממני. זאת אני יכול לעשות וזאת אעשה. אבל לא אעשה דבר פחות מזה.”

“ככל שהוא מרגיש יותר בלי לפעול, כך הוא יוכל פחות לפעול, ובסופו של דבר יוכל פחות להרגיש.”

“אפשר לגרום לו לחוש הנאה חיובית מן התפיסה ששני צדדיו של חייו אינם עולים בקנה אחד... על ידי ניצול יהירותו. הוא יכול... ליהנות מכריעה לצד המכולתן ביום ראשון רק משום שהוא זוכר שהמכולתן לעולם לא היה יכול להבין את העולם האורבני והלועג שבו חי בערב שבת; ולהפך, ליהנות מן הגסות והחילול סביב הקפה עם החברים המהוללים הללו עוד יותר משום שהוא מודע לעולם "עמוק" ו"רוחני" שבתוכו, שהם אינם יכולים להבין. אתה מבין את הרעיון — החברים העולמיים נוגעים בו מצד אחד והמכולתן מצד אחר, והוא האיש השלם, המאוזן, המורכב, הרואה את כולם מלמעלה. כך, בעודו בוגד דרך קבע בלפחות שתי קבוצות של אנשים, הוא יחוש, במקום בושה, זרם תת-קרקעי מתמשך של שביעות רצון עצמית... ושחדול מלעשות כן יהיה "פלצני", "בלתי סובלני", ו... "פוריטני".”

“מי שאינם יכולים לתפוס את הידידות כאהבה ממשית, אלא רק כמסווה או כהרחבה של ארוס, חושפים בכך שמעולם לא היה להם חבר.”

“זה מה שמייצר את חוסר הנוחות אצל אלה שמסיבה כלשהי רוצים לשמור אותנו כלואים במאבק המיידי. אולי בגלל זה אנשים כל כך מהירים להאשים ב'בריחה'. אף פעם לא הבנתי את זה עד שהחבר שלי, פרופסור טולקין, שאל אותי שאלה פשוטה: 'איזה סוג של אנשים אתה מצפה שיהיו הכי מודאגים ושונאים את רעיון הבריחה?' ותשובתו הייתה ברורה: שומרים.”

“האמת היא שהוא שמח כל כך להשתחרר מהכישוף הארוך שלו, עד שכל הסכנות נראו כמשחק לעומתו. אבל השאר מצאו שזו הייתה מסע מצמרר.”

“לעולם, לא בעת שלום ולא בעת מלחמה, אל תמסור את מידותיך הטובות או את אושרך לידי העתיד.”