קלינטון סקוט לואיס

“זו הסיבה שאני מוצא את עצמי לעיתים קרובות כל כך במחלוקת עם העולם המודרני: הייתי פגאני שהתגייר, החי בין פוריטנים כופרים.”

“הקורא האמיתי קורא כל יצירה ברצינות, במובן זה שהוא קורא אותה בכל לבו, ומעמיד את עצמו פתוח ככל האפשר. אבל דווקא משום כך אין הוא יכול בשום אופן לקרוא כל יצירה בכובד ראש או בחגיגיות. שכן הוא יקרא "באותו רוח שהמחבר כתב".... הוא לעולם לא יטעה בניסיון ללעוס קצפת כאילו הייתה בשר ציד.”

“אם חובתי כלפי הוריי היא אמונה תפלה, גם חובתי כלפי הדורות הבאים היא כזאת. אם הצדק הוא אמונה תפלה, גם חובתי כלפי ארצי או כלפי עמי היא כזאת. אם החתירה לידע מדעי היא ערך ממשי, גם נאמנות זוגית היא כזאת. מרד האידאולוגיות החדשות נגד הטאו הוא מרד הענפים נגד העץ: אילו היו המורדים יכולים להצליח, היו מגלים כי השמידו את עצמם.”

“אנחנו קוראים כדי לדעת שאיננו לבד”

“כל-יכולתו פירושה כוח לעשות את כל מה שאפשרי במהותו, לא לעשות את מה שאי אפשרי במהותו. אפשר לייחס לו ניסים, אך לא הבלים. אין זה גבול לכוחו. אם תבחר לומר, ״אלוהים יכול להעניק ליצור רצון חופשי ובאותה עת למנוע ממנו רצון חופשי,״ לא הצלחת לומר דבר על אלוהים: צירופי מילים חסרי משמעות אינם מקבלים לפתע משמעות רק מפני שאנו מקדימים להם את שתי המילים האחרות, ״אלוהים יכול״. עדיין נכון שכל הדברים אפשריים עם אלוהים: הבלתי-אפשרויות המהותיות אינן דברים אלא אי-ישויות. לא יותר אפשרי לאלוהים מאשר לחלש שביצוריו לבצע גם את שתי החלופות הסותרות זו את זו; לא מפני שכוחו נתקל במכשול, אלא מפני שההבלים נשארים הבלים גם כשאנו מייחסים אותם לאלוהים.”

“באלוהים אין רעב שצריך להתמלא, אלא רק שפע המבקש לתת”

“אם אנו מוצאים את עצמנו עם תשוקה ששום דבר בעולם הזה אינו יכול לספק, ההסבר הסביר ביותר הוא שנבראנו לעולם אחר”

“איננו רוצים רק לראות יופי... אנו רוצים משהו אחר שכמעט אי אפשר להעלותו במילים — להתאחד עם היופי שאנו רואים, להיכנס לתוכו, לקבל אותו אל תוכנו, להתרחץ בו, להפוך לחלק ממנו. זו הסיבה שאכלסנו את האוויר, את הארץ ואת המים באלים ובאלות, בנימפות ובאלפים.”

“כשנצרות אומרת שהאל אוהב את האדם, הכוונה שהאל אוהב את האדם – לא שמאחורי זה יש "אדישות" או דאגה ניטרלית לרווחתנו, אלא שבאמת, במפתיע ומפחיד, אנחנו הם עצם האובייקט של אהבתו. ביקשת אלוהות אוהבת: קיבלת. הרוח הגדולה שהזכרת בחוסר משקל, "אדון המראה הנוראה", קיימת – לא כחסד זקנה שמקווה שתהיה שמח בדרכך, לא כצדק קר של שופט מודע, ולא כאכפתיות של מארח שמרגיש אחראי לנוחות האורחים, אלא כאש צורמת בעצמה, האהבה שיצרה את העולמות... איך זה צריך להיות, אינני יודע: זה חורג מההיגיון להסביר למה יצורים, שלא לומר יצורים כמונו, צריכים להיות בעלי ערך כה עצום בעיני יוצרם. זה בהחלט עומס של תהילה, לא רק מעבר למעשינו אלא, חוץ מרגעי חסד נדירים, מעבר לרצונותינו; אנחנו נוטים, כמו הנערות במחזה העתיק, לזלזל באהבת זאוס.”

“לדעתי, סיפור ששווה לקרוא אותו רק בילדות אינו שווה קריאה אפילו אז”

“בני אדם אינם מתרגזים בשל חוסר מזל גרידא אלא בשל חוסר מזל הנתפס כפגיעה. ותחושת הפגיעה תלויה בהרגשה שתביעה לגיטימית נשללה.”

“מוח ממוקד וגוף יושב תורמים לתפילה טובה יותר מאשר גוף כורע ומוח חצי ישן”

“לפעמים קשה שלא לומר, אלוהים יסלח לאלוהים. לפעמים קשה לומר אפילו זאת. אבל אם אמונתנו אמיתית, הוא לא עשה זאת. הוא צלב אותו.”

“אבל כמובן שההשערות האלה בדבר הסיבה לכך שאלוהים עושה את מה שהוא עושה, כנראה אינן שוות יותר מרעיונותיו של הכלב שלי לגבי מה אני זומם כשאני יושב וקורא.”

“רק המלומדים קוראים ספרים ישנים, ו... כיום... הם מבין כל בני האדם הפחות סבירים לרכוש כך חכמה. ...[ג]דולי המלומדים כיום ניזונים מן העבר במידה מועטה לא פחות מן המכונאי הבור ביותר, הטוען כי "ההיסטוריה היא שטויות..." [שכן] ...כאשר מלומד ניצב לפני כל טענה אצל מחבר קדום, השאלה האחת שמעולם אינו שואל היא אם היא אמת. הוא שואל מי השפיע על הסופר הקדום, ועד כמה הטענה מתיישבת עם מה שאמר בספרים אחרים, ואיזו דרגה בהתפתחותו של הסופר, או בהיסטוריה הכללית של המחשבה, היא ממחישה, וכיצד השפיעה על סופרים מאוחרים יותר, וכמה פעמים הובנה שלא כהלכה (בייחוד בידי עמיתיו של המלומד) ומה היה מהלך הביקורת הכללי עליה בעשר השנים האחרונות, ומהו "מצב השאלה" הנוכחי. לראות בסופר הקדום מקור אפשרי לידיעה — לצפות שמה שאמר עשוי לשנות את מחשבותיך או את התנהגותך — היה נדחה כטיפשות שאין לתארה. ... [לכן, אף על פי ש]ההשכלה יוצרת מסחר חופשי בין הדורות... כל דור [מנותק] מכל האחרים... [ו]...שגיאות אופייניות של אחד [אינן] מתוקנות על ידי האמיתות האופייניות של אחר.”

“אני מקווה שאינני פוגע באלוהים בכך שאני ניגש לקומוניון שלי במצב הנפש שתיארתי. הציווי, אחרי הכול, היה: קחו, אכלו; לא: קחו, הבינו.”

“סיימתי את ספרי הראשון במילים "אין תשובה". עכשיו אני יודע, אדוני, מדוע אינך משיב. אתה עצמך התשובה. לנוכח פניך שאלות גוועות. איזו תשובה אחרת תספיק? רק מילים, מילים; להוליך אותן אל הקרב נגד מילים אחרות.”

“חינוכו לא היה מדעי ולא קלאסי — אלא “מודרני” בלבד. חומרותיהן של ההפשטה ושל המסורת האנושית הגבוהה גם יחד חלפו על פניו; ולא הייתה לו לא פיקחות איכרים ולא כבוד אריסטוקרטי שיסייעו לו. הוא היה איש קש, נבחן חלקלק במקצועות שאינם דורשים ידע מדויק (תמיד הצליח היטב בחיבורים ובמבחנים כלליים), והרמז הראשון לאיום ממשי על חייו הגופניים הפיל אותו ארצה.”

“מוח פתוח, בשאלות שאינן סופיות, הוא מועיל. אבל מוח פתוח לגבי היסודות הסופיים של התבונה העיונית או של התבונה המעשית הוא איוולת. אם מוחו של אדם פתוח בעניינים הללו, לפחות שיפיו יהיה סגור. אין הוא יכול לומר דבר לעניין. מחוץ לטאו אין כל יסוד לבקר את הטאו או כל דבר אחר.”

“אני מאמין בכל זה. אם נדמה שאינני מאמין, הרי זה רק מפני ששמחתי גדולה מכדי לאפשר לאמונתי להתייצב מעצמה.”