“כשנצרות אומרת שהאל אוהב את האדם, הכוונה שהאל אוהב את האדם – לא שמאחורי זה יש "אדישות" או דאגה ניטרלית לרווחתנו, אלא שבאמת, במפתיע ומפחיד, אנחנו הם עצם האובייקט של אהבתו. ביקשת אלוהות אוהבת: קיבלת. הרוח הגדולה שהזכרת בחוסר משקל, "אדון המראה הנוראה", קיימת – לא כחסד זקנה שמקווה שתהיה שמח בדרכך, לא כצדק קר של שופט מודע, ולא כאכפתיות של מארח שמרגיש אחראי לנוחות האורחים, אלא כאש צורמת בעצמה, האהבה שיצרה את העולמות... איך זה צריך להיות, אינני יודע: זה חורג מההיגיון להסביר למה יצורים, שלא לומר יצורים כמונו, צריכים להיות בעלי ערך כה עצום בעיני יוצרם. זה בהחלט עומס של תהילה, לא רק מעבר למעשינו אלא, חוץ מרגעי חסד נדירים, מעבר לרצונותינו; אנחנו נוטים, כמו הנערות במחזה העתיק, לזלזל באהבת זאוס.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←