חורף

“כל הדברים יפים בזמן המקודש”

“הזמן הקדוש קיים בימים, בשבועות, בחודשים, בעונות ובשנים.”

“היו לי כמעט ארבע שנות ניסיון בהתבוננות בשעונים האלה, אבל האטיות שלהם מעולם לא חדלה להפתיע. אם אי פעם יאמרו לי שנותר לי יום אחד לחיות, אפנה ישר לאולמות המקודשים של תיכון וינטר פארק, שם ידוע שיום אחד נמשך אלף שנים.”

“אל תשכח ליהנות מהחורף, אבל לעולם אל תוותר על התקוות לאביב.”

“הזמן הרועש ביותר בשנה עבור מי שלא יודע, הוא החם מבין ארבע העונות, והחורף, שכן הוא כה קר ומורגש בלבך.”

“בחורף, בלילות האפלים ביותר, אדם שמח אפילו לראות את רסיס הירח הזעיר ביותר”

“כשהעונה משתנה, אנו לומדים להסתגל.”

“זהו חורף האי‑שביעות שלנו.”

“תגיד לי לאן הברבורים הולכים בחורף אני צריך לדעת אם האילמים יכולים לשיר. תגיד לי למה כוכבים נופלים מן השמיים אני צריך לדעת אם הם מביאים מזל. תגיד לי למה נוצות נוחתות לידך אני צריך לדעת אם פצעת את כנפך. ועכשיו, תגיד לי היכן אתה מסתיים, מלאכי כי אני כבר לא יודע היכן אני מתחיל.”

“היחס של העיר לפעולתו לא חשוב לו כלל, לא משום שיש לו כוונה לעזוב אותה, אלא משום שהכל שמחוץ להיראות בעיניו כפשוטי-דבר. הוא היה לגמרי אדיש לדעת הקהל.”

“בלוחמת חפירות חמישה דברים חשובים: עצי הסקה, מזון, טבק, נרות, והאויב. בחורף בחזית סרגוסה הם היו חשובים בסדר הזה, כשהאויב במקום האחרון, ובאופן גרוע.”

“השתנה כמו עץ כאשר חורף אל תתלונן ואל תפחד פשוט חכה לאביב כדי לפרוח ולשיר”

“סילביה פלאת' ואני נפגשנו לפני זמן רב. לפני זמן רב מאוד. יום קיץ היה זה? לא! היה זה בוקר נובמבר קפואי.”

“חיוך כל כך יפה! הוא כמו פרחי אביב בתוך קהות החורף הלבן.”

“אנחנו, תושבי קליפורניה, יכולים לצפות בערוץ מזג האוויר בתמונות של אכזריות החורף המשתחררת על אחינו האמריקאים, ולהודות לכוכבי המזל שלנו שאיננו צריכים להתמודד איתה.”

“אלוהים אבינו, פטריוטיים צעירים שלנו, אלילי ליבנו, יוצאים לקרב - היה איתם! ברוח - גם אנחנו יוצאים מהשלווה המתוקה של בתינו האהובים כדי להכות באויב. אלוהים, עזור לנו לקרוע את החיילים שלהם לגזרים מדממים עם הפגזים שלנו; עזור לנו לכסות את השדות המחייכים שלהם בגופות החיוורות של המתים הפטריוטים שלהם; עזור לנו להטביע את רעש התותחים בצרחות הפצועים שלהם שמתפתלים מכאב; עזור לנו להחריב את בתיהם הצנועים בהוריקן של אש; עזור לנו לשבור את הלב של האלמנות התמימות שלהם ביגון שאין לו מרפא; עזור לנו להשליך אותם ללא קורת גג, עם ילדים קטנים שנודדים ללא חבר בשממה של ארצם החרבה, בבלויי סחבות, ברעב ובצמא, נתונים לחסדי להבות השמש בקיץ ורוחות הקרח בחורף, שבורי רוח, מותשים מהמאמץ, מתחננים בפניך למקלט הקבר ומסורבים - למעננו, אלו שסוגדים לך, ה', רסק את תקוותיהם, קלל את חייהם, הארך את מסעם המר, הכבד את צעדיהם, השקה את דרכם בדמעותיהם, כתים את השלג הלבן בדם רגליהם הפצועות! אנחנו מבקשים זאת, ברוח של אהבה, ממי שהוא מקור האהבה, והוא המקלט והידיד הנאמן תמיד של כל מי שסובל ומחפש את עזרתך בלב שפל ומתחרט. אמן.”

“את עונת השנה ההיא תוכל לראות בי כאשר עלים צהובים, או אין, או מעטים, תלויים על אותם ענפים הרועדים מול הקור, גלי חורבות ערומים, שבהם שרו זה לא כבר הציפורים המתוקות. בי אתה רואה את דמדומי אותו יום אשר אחרי השקיעה דועך במערב, ואשר עד מהרה לילה שחור לוקח ממנו, הדמות השנייה של המוות, החותמת את הכול במנוחה. בי אתה רואה את גחלומו של אותו אש השוכנת על אפר נעוריו, כמו משכב המוות שעליו עליו לכבות נצרך על ידי מה שבו ניזון. זאת אתה קולט, וזה מחזק את אהבתך, לאהוב היטב את אשר עליך לעזוב בקרוב.”

“מעשייה עצובה היא הטובה ביותר לחורף: יש לי אחת על רוחות-שובבות וגובלינים”

“אני יהודי. האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, איברים, מידות, חושים, רגשות, תשוקות; ניזון מאותו מזון, נפצע מאותם כלי נשק, נתון לאותן מחלות, נרפא מאותם אמצעים, מתחמם ומתקרר מאותו חורף וקיץ, כשם שנוצרי הוא? אם תדקרו אותנו, האין אנו מדממים? אם תדגדגו אותנו, האין אנו צוחקים? אם תרעילו אותנו, האין אנו מתים? ואם תעשו לנו עוול, האין אנו נוקמים? אם בשאר הדברים אנו דומים לכם, נדמה לכם גם בזה.”

“מחשבותיי על שקיעתן של דעותינו הקדומות המוסריות – כי על כך עוסק הפולמוס הזה – הוצגו לראשונה, באופן סכמטי וזמני, באסופת האפוריזמים שכותרתה אנושי, אנושי מדי. ספר לרוחות חופשיות, שאותה התחלתי לכתוב בסורנטו במהלך חורף שאיפשר לי לעצור, כשם שנודד עוצר, כדי לקלוט את הארץ העצומה והמסוכנת שדרכה נדדה עד אז רוחי. היה זה בחורף 1876–7; המחשבות עצמן קדמו לכך. הן היו בעיקר אותן מחשבות שאשוב ואעסוק בהן במאמרים שלפנינו – נקווה שהמרווח הארוך היטיב עמן, שהבשילו, התבהרו, התחזקו והשתכללו! העובדה שאני עדיין דבק בהן היום, ושבינתיים הן עצמן דבקו זו בזו יותר ויותר בחוזקה, ואף גדלו זו לתוך זו ונהיו לאחת, מחזקת עוד יותר את ביטחוני העליז שמלכתחילה לא נולדו בי כיחידות, באקראי או לסירוגין, אלא צמחו משורש אחד, מרצון יסודי לדעת העמוק בתוכי, אשר תפס את השלטון, דיבר בבירור הולך וגובר והציב דרישות ברורות יותר ויותר. וזהו הדבר היחיד הראוי לפילוסוף. אין לנו זכות להתבלט כיחידים: אסור לנו לטעות או לגלות את האמת כיחידים. תחת זאת, מחשבותינו, ערכינו, כל ‘כן’, ‘לא’, ‘אם’ ו‘אבל’ צומחים מתוכנו באותה הכרחיות שבה צומחים פירות על העץ – כולם קשורים זה לזה ומפנים זה לזה, ועדות לרצון אחד, לבריאות אחת, לאדמה אחת, לשמש אחת. – האם טעם פריינו ערב לכם? – אבל מה אכפת הדבר לעצים? ומה אכפת הדבר לנו הפילוסופים? . . .”