“מחשבותיי על שקיעתן של דעותינו הקדומות המוסריות – כי על כך עוסק הפולמוס הזה – הוצגו לראשונה, באופן סכמטי וזמני, באסופת האפוריזמים שכותרתה אנושי, אנושי מדי. ספר לרוחות חופשיות, שאותה התחלתי לכתוב בסורנטו במהלך חורף שאיפשר לי לעצור, כשם שנודד עוצר, כדי לקלוט את הארץ העצומה והמסוכנת שדרכה נדדה עד אז רוחי. היה זה בחורף 1876–7; המחשבות עצמן קדמו לכך. הן היו בעיקר אותן מחשבות שאשוב ואעסוק בהן במאמרים שלפנינו – נקווה שהמרווח הארוך היטיב עמן, שהבשילו, התבהרו, התחזקו והשתכללו! העובדה שאני עדיין דבק בהן היום, ושבינתיים הן עצמן דבקו זו בזו יותר ויותר בחוזקה, ואף גדלו זו לתוך זו ונהיו לאחת, מחזקת עוד יותר את ביטחוני העליז שמלכתחילה לא נולדו בי כיחידות, באקראי או לסירוגין, אלא צמחו משורש אחד, מרצון יסודי לדעת העמוק בתוכי, אשר תפס את השלטון, דיבר בבירור הולך וגובר והציב דרישות ברורות יותר ויותר. וזהו הדבר היחיד הראוי לפילוסוף. אין לנו זכות להתבלט כיחידים: אסור לנו לטעות או לגלות את האמת כיחידים. תחת זאת, מחשבותינו, ערכינו, כל ‘כן’, ‘לא’, ‘אם’ ו‘אבל’ צומחים מתוכנו באותה הכרחיות שבה צומחים פירות על העץ – כולם קשורים זה לזה ומפנים זה לזה, ועדות לרצון אחד, לבריאות אחת, לאדמה אחת, לשמש אחת. – האם טעם פריינו ערב לכם? – אבל מה אכפת הדבר לעצים? ומה אכפת הדבר לנו הפילוסופים? . . .”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←