השמיים

“האוקיינוס חזר לאגם, והדבר היחיד שנשאר לי, כאילו התעוררתי מחלום של יום קיץ, זה שידעתי שהיה זמן קצר שבו ידעתי הכול. הסתכלתי על לטי באור הירח. 'ככה זה אצלך?' שאלתי. 'מה ככה?' 'את עדיין יודעת הכול, כל הזמן?' היא קמטה את האף. 'כולם ידעו. אמרתי לך. זה לא משהו מיוחד לדעת איך דברים עובדים. ואת חייבת לוותר על זה אם את רוצה לשחק.' 'לשחק במה?' 'בזה,' היא אמרה, והצביעה על הבית, השמיים והירח המלא.”

“לשווא יזרקו אבנים על השמיים, לא משנה כמה גדולה האבן.”

“אם אמות היום, האם תזכור אותי מחר? האהבה שאני משאירה מאחור, האם תטרח לשאול בהשאלה? מנשל נחש או מן השמיים הבלתי נודעים בין כל החיים והמתים אשכון ואגנח”

“אוהבת אותי כפי שאוהב הכוכב את השמים”

“מה אפשר לצפות מקונכייה ריקה, שבה פעם פעלו כדי לשכון לבבות רבים של פנינה? גלים אינם מצליחים לשבור את קשר האהבה של השכבה הקשה; חוף מיילל שולח זיכרונות אל השמיים שמעליו”

“אם השמיים לעולם לא היו מחשיכים, לא היינו מסוגלים לראות את הכוכבים בבירור”

“המחשבות שעולות בי בזמן שאני רץ הן כמו עננים בשמיים. עננים בכל מיני גדלים. הם באים והולכים, בעוד שהשמיים נשארים אותם שמיים תמיד. העננים הם רק אורחים בשמיים שחולפים ונעלמים, ומשאירים אחריהם את השמיים.”

“מצאתי את אלוהים. הוא לא בשמיים ולא בלב. הוא לא ברקיע וגם לא עף גבוה. הוא לא גדול מאוד וגם לא ענק. הוא כל-יכול, רב-עוצמה, ויפה מאוד. הוא חי בכל מקום, בכל פרח ובכל גרגר אבק זעיר. הוא יודע כל מה שאתה עושה, והוא עושה הכול בשבילך. הוא יכול לחוש כל שינוי קטן ולזכור הכול… כל כך מוזר.”

“חייה של העיר הזרה הזאת התנהלו מתחת לכיפת השמים ככיפת קתדרלה. אנשים אכלו במקום שבו הציפורים יכלו לחלוק את מזונם והימרו במקום שכל כייס יכול היה לגנוב את רווחיהם, הם התנשקו לעיני זרים ואפילו הזדיינו בצללים אם רצו בכך. מה פירושו של דבר להיות גבר כל כך לגמרי בין גברים, וגם בין נשים? כשגירשו את הבדידות, האם נעשה אדם יותר עצמו, או פחות? האם ההמון העצים את עצמיותו או מחק אותה?”

“פעם היה ילד,” אמר ג׳ייס. קלרי קטעה אותו מיד. “ילד צייד צללים?” “כמובן.” לרגע צבע שעשוע קודר את קולו. ואז הוא נעלם. “כשהילד היה בן שש, אביו נתן לו בז לאילוף. בזים הם עופות דורסים — ציפורי הרג, אמר לו אביו, ציידי הצללים של השמיים. “הבז לא אהב את הילד, וגם הילד לא אהב אותו. המקור החד שלו הטריד אותו, ועיניו הבהירות תמיד נדמה היה שהן עוקבות אחריו. הוא היה מסתער עליו במקור ובטפרים כשהתקרב: במשך שבועות פרקי ידיו וכפות ידיו דיממו תמיד. הוא לא ידע זאת, אבל אביו בחר בז שחי בטבע יותר משנה, ולכן כמעט אי אפשר היה לאלף אותו. אבל הילד ניסה, כי אביו אמר לו להפוך את הבז לצייתן, והוא רצה לרצות את אביו. “הוא נשאר עם הבז כל הזמן, השאיר אותו ער על ידי דיבור אליו ואפילו השמעת מוזיקה בשבילו, כי ציפור עייפה אמורה להיות קלה יותר לאילוף. הוא למד את הציוד: הרצועות, הברדס, הרצועה שקשרה את הציפור לפרק ידו. היה עליו להשאיר את הבז עיוור, אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו לעשות זאת — במקום זאת ניסה לשבת במקום שבו הציפור יכלה לראות אותו, בעודו נוגע בכנפיה ומלטף אותן, בתקווה שתסמוך עליו. הוא האכיל אותה מידו, ובהתחלה היא לא אכלה. אחר כך אכלה בפראות כזאת שהמקור שלה חתך את עור כף ידו. אבל הילד שמח, כי זו הייתה התקדמות, וכי רצה שהציפור תכיר אותו, גם אם תצטרך לבלוע את דמו כדי שזה יקרה. “הוא התחיל לראות שהבז יפהפה, שכנפיו הצרות נבנו למהירות התעופה, שהוא חזק ומהיר, עז ועדין. כשהוא צלל אל הקרקע, הוא נע כמו אור. כשהוא למד להקיף ולחזור אל פרק ידו, הוא כמעט צעק משמחה. לפעמים הציפור הייתה קופצת אל כתפו ומכניסה את מקורה לשערו. הוא ידע שהבז שלו אוהב אותו, וכשהיה בטוח שהוא לא רק מאולף אלא מאולף לחלוטין, הלך אל אביו והראה לו מה עשה, מצפה שיתגאה בו. “במקום זאת אביו לקח את הציפור, שכעת הייתה מאולפת ובוטחת, בידיו ושבר את צווארה. ‘אמרתי לך להפוך אותה לצייתנית,’ אמר אביו, והשליך את גופה חסר החיים של הבז אל הקרקע. ‘במקום זאת, לימדת אותה לאהוב אותך. בזים אינם אמורים להיות חיות מחמד אוהבות: הם עזים ופראיים, אכזריים ואכזריים. הציפור הזאת לא אולפה; היא נשברה.’ “אחר כך, כשאביו עזב אותו, הילד בכה על חיית המחמד שלו, עד שלבסוף שלח אביו משרת לקחת את גופת הציפור ולקבור אותה. הילד לא בכה עוד לעולם, והוא לא שכח לעולם את שלמד: שאהבה היא הרס, ושלהיות נאהב פירושו להיות זה שנהרס.”

“מנחה רק לשם המנחה, אולי. בכל מקרה, זו הייתה המתנה שלה. לא היה לה שום דבר אחר בעל חשיבות; היא לא ידעה לחשוב, לכתוב או אפילו לנגן בפסנתר. היא בלבלב בין ארמנים לטורקים; היא אהבה הצלחה, שנאה אי-נוחות, הייתה חייבת שיאהבו אותה; היא דיברה שטויות בלי סוף: ועד היום, אם תשאלו אותה מה זה קו המשווה, היא לא תדע. ובכל זאת, העובדה שיום רודף יום; רביעי, חמישי, שישי, שבת; שאפשר להתעורר בבוקר; לראות את השמיים; ללכת בפארק; לפגוש את יו ויטברד; ואז פתאום פיטר נכנס; ואז הוורדים האלה; זה הספיק. אחרי כל זה, כמה לא ייאמן המוות – שזה חייב להיגמר; ואף אחד בעולם לא ידע כמה היא אהבה את כל זה; איך, בכל רגע...”

“זואי—" אמרתי. "כוכבים," היא לחשה. "אני יכולה לראות שוב את הכוכבים, גברתי." דמעה זלגה על לחיה של ארטמיס. "כן, אמיצה שלי. הם יפים הלילה." "כוכבים," חזרה זואי. עיניה היו נעוצות בשמי הלילה. והיא לא זזה עוד. תליה השפילה את ראשה. אנבת' בלעה יבבה, ואביה הניח את ידיו על כתפיה. צפיתי בארטמיס כשהיא כוסתה את ידה מעל פיה של זואי ואמרה כמה מילים ביוונית עתיקה. שובל כסוף של עשן נפלט משפתיה של זואי ונלכד בכף ידה של האלה. גופה של זואי ריצד ונעלם. ארטמיס קמה, אמרה מעין ברכה, נשפה אל כף ידה הקמוצה ושחררה את אבק הכסף אל השמים. הוא התרומם, מנצנץ, ונעלם. לרגע לא ראיתי שום דבר שונה. ואז אנבת' התנשפה. כשהבטתי מעלה אל השמים, ראיתי שהכוכבים היו בהירים יותר עכשיו. הם יצרו תבנית שמעולם לא הבחנתי בה קודם לכן — קבוצת כוכבים זוהרת שנראתה מאוד כמו דמות של נערה — נערה עם קשת, הרצה על פני השמים. "הלוואי שהעולם יכבד אותך, ציידת שלי," אמרה ארטמיס. "חיי לנצח בכוכבים.”

“את יושבת על קצה העולם,אני בתוך מכתש שכבר איננו.מילים בלי אותיותעומדות בצל הדלת.הירח זורח על לטאה ישנה,דגים קטנים יורדים כגשם מן השמים.מחוץ לחלון עומדים חיילים,מחזקים את עצמם למות.(פזמון)קפקא יושב בכיסא ליד החוף,חושב עבור המטוטלת שמניעה את העולם, כך נדמה.כשלבך סגור,צל הספינקס הבלתי נייד,נעשה לסכין החודרת את חלומותיך.אצבעותיה של הנערה הטובעתמחפשות את אבן הכניסה, ועוד.מרימה את שולי שמלתה התכולה,היא מביטה —בקפקא על החוף”

“אשר לגבי אנשים אלה, אבא, לא זה שמגרר אותי, לא כמה הם חסרי ידע ולא כמה הם שותים. זה הדרך שבה הם חושבים שכל דבר יפה בעולם הוא מתנה לעניים מהם או מצאצאיהם. ביום הראשון שלי כאן, הביאה אותי אמא בונטלי החוצה למרפסת האחורית כדי לצפות בשקיעה. אז עשיתי את זה, ואמרתי שאני אוהב את זה מאוד, אך היא המשיכה לחכות שאומר משהו נוסף. לא ידעתי מה צריך שאומר, אז אמרתי דבר שראה לי טיפשי: "תודה רבה." זה בדיוק מה שהיא חיכה לו. "בכל ברכה," אמרה. מאז תודה לה על הים, על הירח, על הכוכבים בשמים ועל חוקת ארצות הברית.”

“דברים כאלה קורים כל הזמן בעולם הגדול והעצום שלנו. זה כמו לקחת סירה אל אגם יפה ביום יפה ולחשוב שגם השמיים וגם האגם יפים. הדברים ילכו לאן שהם אמורים ללכת אם רק תיתן להם להתנהל במסלולם הטבעי. למרות מיטב מאמציך, אנשים ייפגעו כשהגיע הזמן שלהם להיפגע. החיים הם כאלה.”

“אם השמש הייתה זקוקה לחברים כדי לזהור, היא לא הייתה שולטת בשמים לבדה.”

“...יש גם כאלה שמעניקים בלי משים כוח למילותיו של אדם אחר בכך שהם מנסים שוב ושוב להכעיס אותו. אם אדם מגיע למצב שבו הוא יכול פשוט לומר, 'השמיים כחולים,' ואנשים ממהרים אליו בזעם כדי להפריך אותו ואומרים, 'לא, השמיים כחולים בהיר,' אז, בין אם הם מבינים זאת ובין אם לא, הוא נעשה דמות סמכות בעיני אפילו יריביו כאלה.”

“אני מדברת לאל אך השמים ריקים.”

“אָבִי הַמְּחוּכָּם, יִלְמַד בְּנִי שֶׁכֹּל הָאֲנָשִׁים לֹא צַדִּיקִים כֻּלָּם, וְלֹא אֱמֶת כֻּלָּם. אֲלֵם כֵּן, הוֹרֵהוּ שֶׁלְכָּל רָשָׁע שֶׁהוּא, יֵשׁ גִּבּוֹר; שֶׁלְכָּל מְשַׁחֵט מִשְׁתַּלֵּם, יֵשׁ נָגִיד מְקַדֵּשׁ. הוֹרֵהוּ שֶׁלְכָּל אוֹיֵב, יֵשׁ חֵלֶק. יִקַּח זְמָן, יָדַעְתִּי; א”

“אני רואה את השמיים כיפים, בלי קשר לזוהר שלהם, כי אני מתעוררת בכל יום בהכרת תודה, על כך שניתנת לי עוד הזדמנות להיות בחיים.”