“מנחה רק לשם המנחה, אולי. בכל מקרה, זו הייתה המתנה שלה. לא היה לה שום דבר אחר בעל חשיבות; היא לא ידעה לחשוב, לכתוב או אפילו לנגן בפסנתר. היא בלבלב בין ארמנים לטורקים; היא אהבה הצלחה, שנאה אי-נוחות, הייתה חייבת שיאהבו אותה; היא דיברה שטויות בלי סוף: ועד היום, אם תשאלו אותה מה זה קו המשווה, היא לא תדע. ובכל זאת, העובדה שיום רודף יום; רביעי, חמישי, שישי, שבת; שאפשר להתעורר בבוקר; לראות את השמיים; ללכת בפארק; לפגוש את יו ויטברד; ואז פתאום פיטר נכנס; ואז הוורדים האלה; זה הספיק. אחרי כל זה, כמה לא ייאמן המוות – שזה חייב להיגמר; ואף אחד בעולם לא ידע כמה היא אהבה את כל זה; איך, בכל רגע...”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←