השמיים

“טסה נשכבה לצדו והחליקה את זרועה מתחת לראשו, והניחה את ראשה על חזהו, מאזינה לקצב הלב שלו שהלך ונחלש. ובצללים הם לחשו, מזכירים זה לזה את הסיפורים שרק הם הכירו. על הנערה שהכתה על הראש בכד מים את הנער שבא להציל אותה, ועל איך הוא התאהב בה באותו רגע. על אולם נשפים ומרפסת ועל הירח המפליג כמו ספינה משוחררת מעגינה בשמים. על רפרוף כנפיו של מלאך השעון. על מים קדושים ועל דם.”

“אולי כל אהבה רומנטית כזאת – לא חוזה שוויוני בין שתי צדדים, אלא פיצוץ חלומות ותאובות שאינם מוצאים ביטוי בחיים היומיים. רק דרמה תעשה את הדבר, ואילו האשכולות נמשכים, השמים צבעים אחרים.”

“ישנם עצים ענקיים שגדלו לגובה אל תוך הרוחות והעננים במשך אלפי שנות חייהם, פסגותיהם נעות ומיטלטלות בערפילי האטמוספירה! ואז ישנם העצים הקצרים שאינם חיים זמן רב, הם צעירים, בלי שורשים עמוקים ועם רק כמה טבעות שנתיות כדי לספר את סיפוריהם. העצים הגבוהים והעתיקים מתנודדים בממלכת החירות, בעוד שהעצים הקצרים והצעירים אינם יכולים אפילו להרים את ענפיהם אל אותו כיוון של השמיים! עכשיו, אתה הוא הציפור שזקוקה לעץ כדי לחיות בו; אם תבחר לחיות בעץ המשגשג בממלכת החירות, אין פירוש הדבר שאינך מחויב לאותו עץ. אתה עדיין מחויב לעץ שלך, אבל יחד אתה והעץ שלך חיים בחירות. חירות איננה היעדר מחויבות. אם אתה הציפור שבוחרת לעוף בין העצים הקצרים ולחיות בהם, זה משום שכנפיך קצרות מדי מכדי להגיע גבוה יותר, ומבטך קרוב מדי מכדי לראות עוד אל תוך העננים. ואם אתה עובר מעץ קצר אחד אל העץ הקצר הבא, אין פירוש הדבר שאתה חופשי; אתה עדיין שם למטה, מתחת, והחירות עדיין רחוקה ממך.”

“אחת ההגדרות שהגיעה לשניהם הייתה שבא אל אורו של הבל-דעת הנקי והמרענן, ממנו החלו כל האמונות. השמים מעליהם היו מלאים במיתולוגיה. השמיים נראו עמוקים מספיק כדי להכיל את כל האלים.”

“במקרה הנוצרי המיוחד יש צורך להתנגד לאי-השוויון הכבד של התייאוש. כמעט בלתי אפשרי להעניק לתכנים את החיות שלהם, מכיוון שהם מוכרים; ואצל בני-האדם הנופלים, לעיתים קרובות נכון שמכירות היא תייאוש. אני מושבע שאם היינו יכולים לספר את הסיפור על-טבעי של ישו מילה במילה כעל גיבור סיני, לקרוא לו בן השמיים במקום בן האלוהים, ולעקוב אחר האור הנפיץ של כתרו בתיל הזהב של תפירות סיניות או בצבע הזהב של כלי-פוטריה סיניים, במקום בצבע הזהב של ציורי הקתוליים הישנים שלנו, היו קולות אחידים על טוהרו הרוחני של הסיפור. לא נשמעו אז דברים על אי-הצדקיות של החלפה או על הבלתי-לוגיות של כפרה, על ההפרזה העל-טבעית של עול הסünde או על הערמומיות הבלתי-אפשרית של הפרת חוקי הטבע. היינו נהנים מהגיבורייות של הרעיון הס”

“אמר פשוט: "אני חי לבד. אני חי בחופשיות. בלילות אני שומע את הגלים, וראיתי את צורות הענפים השחורות של העצים נגד השמים. עם קול, עם שקט, עם צבע, עם בידוד – כמובן שאני רואה חזיונות. כל אחד היה רואה אותם." "אבל אתה לא מאמין בהם?" שאל דוק בהרגשה. "זה לא שאלת אמונה או ספק," אמר הנביא. "ראית את השמש שטוחה ומתחלפת בצורות מוזרות לפני שהיא טובעת בים. האם אתה חייב בכל פעם להסביר לעצמך שזה תעלול של אבק או אור משובש על ידי הים, או שאתה פשוט נהנה מהנפלאות של זה? לא רואה חזיונות?" "לא," אמר דוק.”

“אם השמיים ייפלו, יהיה מאחוריהם שמיים גדולים יותר”

“זה דומה למצב בו מתעורר בוקר אחד בריכת מים ומחשבת: "עולם מעניין זה שמצאתי בו, חור מעניין זה שמצאתי בו – מתאים לי ממש, לא? למעשה, הוא מתאים לי עד כדי פלא, חייב היה להיות מיועד לי בו". הרעיון הזה כה חזק, עד שכשהשמש זורחת בשמים, האוויר מתחמם, ובריכת המים מתייבשת בהדרגה, היא ממשיכה להאמין, עד הסוף, שכל דבר יהיה בסדר, כי העולם נועד לה, נבנה לה. ולכן, כשהתחושה של קיומה נעלמת, זה מפתיע אותה קצת. אני חושב שזהו משהו שצריך להיות מודעים אליו. אנחנו יודעים שבסופו של דבר, היקום יסתיים, ושמש זו תפוצץ – אם כי לא מיד, אך גם לא רחוק מדי. אנחנו חושבים שיש לנו זמן מספיק לדאוג לכך, אך מצד שני, זה דבר מסוכן מאוד לומר... אני חושב שאנחנו צריכים לקחת פרספקטיבה רח”

“מעוף הבדידות של הנשר מתרומם כה גבוה סביב אנחתו, השמיים אינם עוד בודדים ציפורים אחרות נשארות הרחק, עננים חולפים בין תכריכי החיים והאובך קרני השמש גוועות”

“שני דברים אני מבקש מאלוהיי היום. שאמונתי תתרומם גבוה כמו עפיפון בשמיים ופחדי ייקבר עמוק כמו פגר באדמה.”

“איני מקפיד על דמעות כי מטרתי היא לעוף בשמים!”

“איפה בעולם היה כוכב בלי אהבת השמיים?”

“איכפת לי שקרחתי, אבל לא עשיתי. איכפת לי שילחמתי, אבל לא עשיתי. רק שוכבתי שם וראיתי כיצד השמיים הלבנים של החורף נעשים אפורים מעלי. זאב אחד דחף את מחוותו אל ידי ואל פני, ויצר צל לאורך פני. עיניו הצהובות נראו אליי כשהזאבים האחרים נושאים אותי מכאן לכאן. החזקתי בעיניו כל עוד יכולתי. צהובות. וקרובות, מפוזרות בשלל גווני זהב וחזזי. לא רציתי שהוא יסתובב, והוא לא עשה זאת. רציתי להאריך יד ולהחזיק את צווארו, אבל ידי נשארו מקופלות לחזהי, זרועותי קפואות לגוף. לא זכרתי מה זה להרגיש חם. אחר כך הוא נעלם, ללאו, הזאבים האחרים התקרבו, קרובים מדי, דוחסים. משהו נדמדם בחזהי. לא היה שמש, לא היה אור. מתי. לא זכרתי כיצד נראה השמיים”

“נשמתי בשמיים.”

“השלום נותן לך את העולם, הצחוק נותן לך את השמיים, השמחה נותנת לך את העולם, והאהבה נותנת לך את היקום.”

“מריוס וקוזט היו באפלה זה לגבי זה. הם לא דיברו, הם לא קדו, הם לא הכירו זה את זה; הם ראו זה את זה; וכמו הכוכבים בשמים, המופרדים במיליוני ליגות, הם חיו כשהם מביטים זה בזה.”

“כשהתאספו, האוויר התחשק והחליקו בועות אש בשמים.”

“סכנות השמיים מציעות לנשר יותר הזדמנויות מאשר נוחות הקן”

“סיוטו של סופר הרגשתי אחיזה על זרועי שהרעידה את גופי, מושכת אותי בכוח אל מנהרה של חושך. איום התודעה גזל את נשימתי הסדירה. לרגע האמנתי שאני נתון במצור; נקרע מן השמים בעיצומה של טיסה, כנפיי חסרות תועלת מול הטפרים המפלצתיים המפוררים את מציאותי. נאבקתי להישאר, להישאר לבדי, באוויר. מושיט ידיים, שבכוח הדמיון היו לפתע זרועות מנוצות, תפסתי באוויר. ידי נצמדו למשהו מוצק. עץ. שולחן. ראשי הסתחרר בעוד אחזתי ברהיט, סובל מן האשליה של נפילה. "טסתי," התנשמתי, מבין לפתע שהכול היה חלום. "הפנטזיה הכי טובה שלי אי פעם." הרמתי את ראשי ממקום מנוחתו על שולחן הכתיבה, ועשיתי מאמץ מחשבתי לשמר את התמונות הדועכות, בתקווה ללכוד את מהותן בזיכרון לפני שייעלמו לעד. מרירות הכתימה את לבי לנוכח היד שקטעה אותי באחת והחזירה אותי אל ההכרה. מדוע תמיד מעירים אותי באכזריות כזאת דווקא כשאני עושה את עבודתי הטובה ביותר? מדוע לא לתת לי לחלום?”

“להחיות חיים שלום רק צפה מעלה לשמיים וצפה כיצד העננים נודדים בשלמות מקבלה. ברגע, תמצא שלום.”