השמיים

“בחנו את חייהם של האנשים והעמים הטובים והפוריים יותר, ושאלו את עצמכם אם עץ, אם הוא אמור לצמוח בגאווה אל השמים, יכול להסתדר בלי מזג אוויר רע וסערות: אם אכזריות והתנגדות מבחוץ, אם איזו צורה של שנאה, קנאה, עקשנות, חוסר אמון, חומרה, חמדנות ואלימות אינם נמנים עם הנסיבות המיטיבות שבלעדיהן כמעט אי אפשרית גם התעצמות גדולה במידה הטובה. הרעל המשמיד את הטבע החלש יותר מחזק את הטבע החזק יותר – וגם הוא אינו קורא לו רעל.”

“מבחינה תרבותית, אם כי לא מבחינה תיאולוגית, אני נוצרייה. נולדתי פרוטסטנטית מן הזן האנגלו־סקסי הלבן. ואף שאני אכן אוהבת את אותו מורה גדול של שלום שנקרא ישו, ואף שאני אכן שומרת לעצמי את הזכות לשאול את עצמי במצבים קשים מסוימים מה אכן היה עושה הוא, איני יכולה לבלוע את אותו כלל קבוע אחד של הנצרות המתעקש כי המשיח הוא הדרך היחידה אל האל. אם לדייק, אם כן, איני יכולה לכנות את עצמי נוצרייה. רוב הנוצרים שאני מכירה מקבלים את רגשותיי בעניין זה בחסד ובפתיחות מחשבתית. מצד שני, רוב הנוצרים שאני מכירה אינם מדברים באופן נוקשה במיוחד. לאלה שכן מדברים (וחושבים) בנוקשות, כל מה שאני יכולה לעשות כאן הוא להביע את צערי על כל פגיעה ברגשות, וכעת להתפטר מענייניהם. באופן מסורתי, נעניתי למיסטיקנים הנשגבים של כל הדתות. תמיד נעניתי בהתרגשות עצורה לכל מי שאי־פעם אמר שאלוהים אינו שוכן בכתבי קודש דוגמטיים או בכס מלכות מרוחק בשמיים, אלא שוכן קרוב מאוד אלינו באמת — קרוב הרבה יותר מכפי שאנו יכולים לדמיין, נושם ממש דרך לבבותינו שלנו. אני נענית בהכרת תודה לכל מי שאי־פעם הפליג אל מרכזו של אותו לב, ושב אחר כך אל העולם עם דיווח עבור שארנו שאלוהים הוא חוויה של אהבה עילאית. בכל מסורת דתית על פני האדמה, תמיד היו קדושים מיסטיים ונשגבים המדווחים בדיוק על חוויה זו. למרבה הצער, רבים מהם סיימו את חייהם במעצר ונרצחו. ובכל זאת, אני רוחשת להם הערכה רבה מאוד. בסופו של דבר, מה שבאתי להאמין בו על אלוהים הוא פשוט. זה כך — פעם היה לי כלב ממש נהדר. היא באה מכלבייה. היא הייתה תערובת של בערך עשרה גזעים שונים, אבל נדמה היה שהיא ירשה את התכונות המשובחות ביותר של כולם. היא הייתה חומה. כשאנשים שאלו אותי, "איזה סוג של כלב זה?" תמיד נתתי את אותה תשובה: "זו כלבה חומה." בדומה לכך, כשעולה השאלה, "באיזה סוג של אלוהים את מאמינה?" תשובתי קלה: "אני מאמינה באל מופלא”

“לא משנה אם פניך אל הקיר, אל השמיים או אל הקרקע. לא משנה מהי תנוחת גופך בזמן שאתה מתפלל לאלוהים. לא משנה אם אתה יושב בתנוחת לוטוס, או בתנוחה מזויפת, וגם לא אכפת לאלוהים אם כפות ידיך צמודות זו לזו, או זרועותיך פרושות לרווחה. אלוהים עדיין יענה לתפילותיך, לא מפני שהוא/היא אוהב/ת את כולכם כילדיו/ה, אלא מפני שאתם מאמינים שאלוהים כן.”

“בואו נבלה יום אחד במתכוון כמו הטבע, ולא נסטה מן המסילה בגלל כל קליפת אגוז וכל כנף של יתוש הנופלת על הפסים. בואו נקום מוקדם ונצום, או נשבור את הצום, ברכות וללא טלטלה; יבואו אורחים וילכו אורחים, יצלצלו הפעמונים ויבכו הילדים — נחושים לעשות מזה יום שלם. מדוע עלינו להיכנע וללכת עם הזרם? אל לנו להיטלטל ולהיות מוצפים באותו מערבולת נוראה ומהירה הקרויה ארוחת צהריים, המצויה ברדודים של קו הצהריים. עברו את הסכנה הזאת ואתם בטוחים, כי שאר הדרך היא במורד. בעצבים שאינם רפויים, בחיוניות של הבוקר, חלפו על פניה, מביטים לכיוון אחר, קשורים לתורן כמו אודיסאוס. אם המנוע שורק, שיישרוק עד שייחר גרונו לשווא. אם הפעמון מצלצל, מדוע שנרוץ? נשקול למה הם דומים מבחינת המוזיקה. בואו נתיישב, ונעבוד וננעץ את רגלינו מטה דרך הבוץ והשלג הרך של הדעה הקדומה, וההטיה, והמסורת, והאשליה, והמראית, אותו סחף המכסה את הגלובוס, דרך פריז ולונדון, דרך ניו יורק ובוסטון וקונקורד, דרך הכנסייה והמדינה, דרך השירה והפילוסופיה והדת, עד שנגיע לקרקע קשה וסלעים במקומם, שאותם נוכל לכנות מציאות, ולומר: זהו, ולא טעות; ואז נתחיל, לאחר שיהיה לנו נקודת משען, מתחת לשטפונות, לכפור ולאש, מקום שבו אפשר להקים חומה או מדינה, או להציב בבטחה עמוד מנורה, או אולי מד-גובה, לא נילומטר, אלא ריאלומטר, כדי שדורות העתיד ידעו עד כמה עמוק הצטברו מעת לעת שטפונות של זיופים ומראיות. אם תעמוד ממש מול עובדה, פנים אל פנים, תראה את השמש מנצנצת על שני פניה, כאילו הייתה חרב מעוקלת, ותרגיש את שפתה המתוקה חוצה אותך דרך הלב והמח, וכך תסיים באושר את מסלולך בן התמותה. יהיה זה חיים או מוות, אנו כמהים רק למציאות. אם אנו באמת גוועים, הבה נשמע את קרקוש הגרון ונרגיש קור בקצוות; אם אנו חיים, הבה נלך לעיסוקינו. הזמן אינו אלא הזרם שבו אני הולך לדוג. אני שותה ממנו; אך בעוד אני שותה אני רואה את הקרקעית החולית ומבחין עד כמה הוא רדוד. זרימתו הדקה מחליקה ונעלמת, אך הנצח נשאר. הייתי רוצה לשתות עמוק יותר; לדוג בשמים, שקרקעיתם חלוקי אבן של כוכבים. איני יכול למנות אף אחד. איני יודע את האות הראשונה של האלפבית. תמיד הצטערתי שאיני חכם כפי שהייתי ביום שנולדתי. השכל הוא גרזן; הוא מבחין ומבקע את דרכו אל סוד הדברים. איני רוצה להיות עסוק בידיי יותר מן ההכרח. ראשי הוא ידיים ורגליים. אני חש שכל מיטב כוחותיי מרוכזים בו. האינסטינקט שלי אומר לי שראשי הוא איבר לחפירה, כשם שיש יצורים המשתמשים בחוטמם ובכפותיהם הקדמיות, ובו הייתי רוצה לכרות ולחפור את דרכי דרך הגבעות הללו. נדמה לי שהוריד העשיר ביותר נמצא אי שם כאן בסביבה; כך אני מסיק באמצעות מוט הניחוש והאדים הדקים העולים; וכאן אתחיל לכרות.”

“וכאשר השה פתח את החותם השביעי, דממה כיסתה את השמים”

“גשם, האין אתה דמעות השמחה של נשמתי, הכמהות רק לכך שהשמיים יהיו מאושרים?”

“איך תענה כאשר פניך מול כמה אלים שונים, כל אחד טוען לשלטון על אותה אדמה? מרדוך הבבלי וזאוס היווני, שניהם נחשבו למלך השמים ולמלך האלוהים. ייתכן שתבחר, משום שסמכויותיהם היו שונות כל כך, שהאחד מהם נוצר רק על ידי הכוהנים. אבל אם אחד, למה לא שניהם? וכך נולדה הרעיון הגדול, ההבנה שיש דרך להכיר את העולם ללא הצורך באלוהות; שיש עקרונות, כוחות, חוקי טבע, באמצעותם ניתן להבין את העולם מבלי להעניק לכל נפילה של ציפור את התערבותו הישירה של זאוס.”

“פתח את כנפיך, עוף אל השמיים כדי לחיות בחלומך, גם אם הוא גבוה”

“אין גבול לרמה שבה ההשתקפויות יכולות להיות, ובסביבה מודרנית, כגון עיר, האלבדו יכול להגדיל את רמות ההספק פי כמה מקרינת השמש הישירה והמפוזרת יחדיו המבוססת על השמיים. העצים מונעים את התרחשותן של השתקפויות האלבדו.”

“האם לא תמיד היה ירח? "יברכך האל. ממש לא. אני זוכר את היום שבו הירח בא. הרמנו מבט לשמיים — אז הכול כאן היה חום מלוכלך ואפור מפויח, לא ירוק וכחול...”

“נדמה נוח לשקוע על ספה בפינה, להביט, להאזין. ואז קורה ששתי דמויות העומדות כשגבן אל החלון נראות על רקע ענפיו של עץ מתפשט. בהלם של רגש חש אדם: יש דמויות חסרות תווי פנים, עטופות ביופי. בהפוגה שלאחר מכן, בעוד הגלים מתפשטים, הנערה שאיתה צריך היה לדבר אומרת לעצמה: הוא זקן. אבל היא טועה. אין זה הגיל; זה שנטפה טיפה; עוד טיפה. הזמן טלטל שוב את הסידור. החוצה אנו זוחלים מקשת עלי הדומדמניות, החוצה אל עולם רחב יותר. הסדר האמיתי של הדברים – זו אשלייתנו המתמדת – מתגלה עתה. כך, ברגע אחד, בחדר אורחים, חיינו מסתגלים לצעדו המלכותי של היום על פני השמים.”

“אנחנו כולם עפר עובר באוויר, ההבדל הוא שישנם המרימים עצמם גבוה בשמיים, ואחרים נמוכים יותר. אך בסופו של דבר, כולם נוחתים באותו אדמה.”

“הייתי משונה כשלקחתי זוג משקפיים וצפתי למעלה, וזה קשה לעשות עבור ילד עירוני, כי כשאתה צופה למעלה אתה רואה רק בניינים – ואמת, המחשבה הראשונה שלך היא לצפות בחלונות של אחרים. לכן לצפות מחוץ לחלל החיים, מחוץ לחלל המגורים, ולצפות למעלה לשמיים, המשקפיים משנים הרבה, הן במובן המילולי והן במובן המטאפורי.”

“את כל כך יפה וזוהרת. אני יכול לראות אותך רק בחלומותיי. כשאני פוקח את עיניי, את נעלמת אל השמיים.”

“כל דבר רע יש לו מיליון דברים מרגשים מאוד, אם זה יצא ספר מדהים, או סרט חדש, או סיפור גילוי חדש, או השמים זוהרים בזהב שלא ניתן להאמין, או שאתה שותה את הכוס הקפה הטובה ביותר בחייך.”

“אנחנו צופים בשמים, צופים בהם בחיים ובמותם, מחפשים אותם סימנים. חיים כרוח, עם תקווה כנפיים שמגיעים אליהם – לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, אלא בזמן הנכון.”

“ליאו הנמיך את המברג שלו. הוא הביט בתקרה ונענע בראשו כאילו: מה אני אמור לעשות עם הבחור הזה? "אני משתדל מאוד להיות מעצבן," אמר ליאו. "אל תעליב את היכולת שלי לעצבן. ואיך אני אמור לכעוס עליך אם אתה הולך ומתנצל? אני מכונאי עלוב. אתה כמו נסיך השמיים, בן של אדון היקום. אני אמור לכעוס עליך." "אדון היקום?" (ג'ייסון) "בטח, אתה כולך בום-בום! איש הברק. ו'תראו אותי עף. אני הנשר המרחף—" (ליאו) "שתוק, ולדז." (ג'ייסון) ליאו הצליח לחייך חיוך קטן. "כן, רואה. אני כן מעצבן אותך." "אני מתנצל על שהתנצלתי." (ג'ייסון) "תודה." הוא חזר לעבוד, אבל המתח ביניהם נרגע. ליאו עדיין נראה עצוב ותשוש — פשוט לא כל כך כועס.”

“סופר יוצר כנפיים של מילים ומשלח אותן לעוף בשמי מוחותיהם של הקוראים.”

“החירות יכולה להישכח בארצות המדכאות. כדי לזכור את החירות, די יהיה לצפות בשחף שמח המעופף בשמיים!”

“הקשב למה שהשמיים אומרים לך.”