ריצה

“אבל בחיים האמיתיים הדברים לא מתנהלים חלק. בנקודות מסוימות בחיינו, כשאנחנו באמת זקוקים לפתרון חד-משמעי, האדם שדופק על דלתנו הוא, ברוב המקרים, שליח הנושא חדשות רעות. זה לא תמיד כך, אבל מניסיון הייתי אומר שהדיווחים הקודרים עולים בהרבה על האחרים. השליח נוגע בכובעו בידו ומביט במבוכה, אבל אין בכך כדי לשפר את תוכן המסר. זו לא אשמתו של השליח. אין טעם להאשים אותו, אין טעם לתפוס אותו בצווארון ולנער אותו. השליח פשוט עושה בדקדקנות את העבודה שהבוס שלו הטיל עליו. והבוס הזה? זה לא אחר מאשר ידידנו הוותיק, המציאות.”

“אנחנו בהחלט יכולים לברוח מהרבה דברים. אבל כשבסופו של דבר אנחנו נעצרים מותשים וללא נשימה כלל, אנחנו די מופתעים לגלות שלא הצלחנו ליצור שום מרחק בינינו לבין מה שברחנו ממנו, בלי קשר לכמה מהר אולי רצנו וכמה רחוק אנחנו חושבים שאולי הגענו.”

“איזה שלווה אינסופית של הלב עלולים המלכים להתעלם ממנה, בעוד האנשים הפשוטים נהנים ממנה! ומה יש למלכים שאין לפרטיים, חוץ מטקס, חוץ מטקס כללי? ומה אתה, טקס חוסר תועלת? איזה אל אתה, שסובל יותר מצרות של בני אדם מאשר המאמינים שלך? מה הפערים שלך? מה הכניסות שלך? הו טקס, הראה לי רק את הערך שלך! מה נשמת ההערצה שלך? האם אתה רק מקום, דרגה וצורה, שיוצרים יראה ופחד באחרים? שבו אתה פחות שמח להיות נחשף מפחד מאשר הם בפחד. מה אתה שותה במקום הומאז' מתוק, אלא מחמאות מורעלות? אה, תחליף, גדול גדול, ובקש מהטקס שלך לרפא אותך! חושב שהחום האשתי ייעלם עם תארים שנפוצים משבח? האם הוא ייתן מקום להתכופפות ולכפיפות? האם תוכל, כשאתה מצווה על ברך של נדבן, לצוות על בריאותו? לא, אתה חלום גאה, שמשחק בעדינות עם מנוחת מלך; אני מלך שמוצא אותך, ואני יודע שזה לא המשחה, השרביט והכדור, החרב, המקל, הכתר האימפריאלי, השמלה המוזרקת זהב וחר pearls, הכותרת המוגזמת לפני המלך, הכסא שהוא יושב עליו, ולא גל של תפארת שמכה על החוף הגבוה של העולם הזה, לא, לא כל אלה, שלוש פעמים יופי של טקס, לא כל אלה, מונחים במיטה מלכותית, יכולים לישון כך שליו כמו העבד המסכן, שמלא גוף ומוח ריק משיג לו מנוחה, מלא לחם מצוקה; לעולם לא רואה לילה נורא, ילדו של גיהינום, אבל כמו משרת, משקיע מהזריחה לשקיעה, מזיע בעין של פובוס כל הלילה, ישן באליסיום; למחרת אחרי השחר, קם ועוזר להיפריון על סוסו, ועוקב אחרי השנה הרצה, בעבודה רווחית, אל קברו: ולולא טקס, כזה בוז, שמסובב ימים בעבודה ולילות בשינה, היה לו יתרון של מלך. העבד, חלק משלוות המדינה, נהנה מזה; אבל במוח קטן לא מבין מה משמר המלך לשמור על השלום, שהשעות של האיכר הן הטובות ביותר.”

“לנהל עסק היטב פירושו לדעת מתי הגיע הזמן להרוויח”

“החיים הארציים מסתובבים במעגל אין‑סופי. אם אתה רוצה לשים קץ למעגל, שאל את הגנני פורוש: "כמה זמן עוד ארוץ? אני מסתובב כמו פרה שמסתובבת על גלגל הטחנה. תגיד לי בבקשה, גנני פורוש, תמצא לי פתרון!"”

“אשר מדובר בשפה אנגלית נכונה, אין מי שמפקח עליה; האספזיאטרים מנהלים את בית החולים.”

“אם יש איזו תכונה טובה שאפשר למצוא בבריחה ממשהו, הרי זה שאני על הרגליים. עכשיו כל מה שעליי לעשות הוא לשנות את הכיוון שלי.”

“אחד אחד, אתמודד עם המשימות שלפני ואשלים אותן כמיטב יכולתי. אתמקד בכל צעד קדימה, ובו בזמן אשמור על מבט לטווח ארוך, אסקור את הנוף עד כמה שאוכל לראות קדימה. אחרי הכול, אני רץ למרחקים ארוכים. הזמן שלי, הדירוג שאשיג, המראה החיצוני שלי — כל אלה משניים. עבור רץ כמוני, מה שבאמת חשוב הוא להגיע אל היעד שהצבתי לעצמי, בכוחות עצמי. אני נותן לזה את כל מה שיש לי, סובל את מה שצריך לסבול, ומצליח, בדרכי שלי, להיות שבע רצון. מתוך הכישלונות וההצלחות אני תמיד מנסה לצאת כשבידי לקח מוחשי. (זה חייב להיות מוחשי, לא משנה כמה קטן הוא.) ואני מקווה שעם הזמן, כשמרוץ אחד יתחלף באחר, בסופו של דבר אגיע למקום שאהיה מרוצה ממנו. או אולי רק אקבל ממנו הצצה.”

“להקים עסק ולנהל אותו ברווחיות אינו סתם הישג, אלא גבורה”

“אתם יודעים למה מורים משתמשים בי? כי אני מדבר בלשונות. אני כותב מטפורות. כל אחד מהסיפורים שלי הוא מטפורה שאפשר לזכור. כל הדתות הגדולות הן מטפורה. אנחנו מעריכים דברים כמו דניאל וגוב האריות, ומגדל בבל. אנשים זוכרים את המטפורות האלה כי הן כל כך חיות שאי אפשר להשתחרר מהן, וזה מה שילדים אוהבים בבית הספר. הם קוראים על חלליות ומפגשים בחלל, על סיפורי דינוזאורים. כל חיי רצתי בשדות ואספתי חפצים נוצצים. אני הופך אחד מהם ואומר, כן, יש כאן סיפור. וזה מה שילדים אוהבים. היום הסיפורים שלי נמצאים באלף אנתולוגיות. ואני בחברה טובה. שאר הסופרים הם לעיתים קרובות אנשים מתים שכתבו במטפורות: אדגר אלן פו, הרמן מלוויל, וושינגטון אירווינג, נתניאל הות'ורן. כל האנשים האלה כתבו לילדים. אולי הם העמידו פנים שלא, אבל הם כן.”

“אמרה שוג לאלברט: מה יאמרו העם, שאתה נמלט לממפיס כמו שאין לך בית שצריך לשמור עליו? שוג אמרה, אלברט, נסה לחשוב כמו שיש לך מוח. למה כל אישה מתעניינת במה שיתאמר עליה, זה תעלומה לי. הו, אמר גרדי, מנסה להביא אור. אישה לא תוכל לקבל גבר אם העם מדברים עליה. שוג נראתה אליי ונחלנו לחייך. אחר כך התחלנו לצחוק בטוח. אחר כך התחילה סקיק לצחוק. אחר כך סופיה. כלנו צחקנו ו...”

“לפני שהפכתי לסופר, ניהלתי בר ג'אז במרכז טוקיו, מה שאומר שעבדתי כל הזמן באוויר מזוהם עד מאוחר בלילה. הייתי נרגש מאוד כשנכנסתי לראשונה לחיים מהכתיבה שלי, והחלטתי: "אחיה רק בדרך בריאה לחלוטין.”

“וזה, חיינו אלה, הפטורים מהמון הציבור, מוצאים לשונות בעצים, ספרים בנחלים הזורמים, דרשות באבנים, וטוב בכל דבר.”

“בשבילי, ריצה היא גם אימון וגם מטפורה. לרוץ יום אחר יום, לצבור עוד ועוד מרוצים, טיפין טיפין אני מעלה את הרף, ובכל פעם שאני עובר את השלב הבא אני מרומם את עצמי. לפחות זו הסיבה שהשקעתי מאמץ יום אחר יום: כדי להעלות את הרמה שלי עצמי. אני ממש לא רץ גדול, בשום אופן. אני ברמה רגילה — או אולי יותר ברמה בינונית. אבל זה לא העניין. העניין הוא אם השתפרתי מאתמול או לא. בריצת למרחקים ארוכים היריב היחיד שאתה צריך לנצח הוא עצמך, כפי שהיית פעם.”

“כתיבה היא כיף — לפחות ברוב הזמן. אני כותב ארבע שעות בכל יום. אחרי זה אני יוצא לריצה. בדרך כלל, 10 קילומטרים (6.2 מייל). זה קל להסתדר עם זה.”

“מה כל כך מתגמל בחברות?” שאל בני, מכווץ את שפתו העליונה בהבעה חמוצה. “ליצור חברים לוקח יותר מדי זמן ומאמץ, ולשם מה?” ישבתי על קצה מיטתו, מבינה כיצד זה עשוי להיראות פשוט יותר ללכת בחיים לבד. “לחברות יש תגמולים ייחודיים,” אמרתי לו. “הם יכולים להיות בלתי צפויים. למשל....” לא יכולתי שלא לעצור ולחייך חיוך עקום למראה זיכרון ישן שהיה יקר ללבי. ואז שיתפתי את בני באירוע בלתי נשכח משנות נעוריי. “סיפור אמיתי. כשהייתי בערך בגילך, החלטתי להיבחן להצגה בבית הספר. האודישנים היו אמורים להתחיל אחרי השיעור האחרון של היום, אבל קודם הייתי צריכה לרוץ הביתה כדי לקחת כמה אביזרים למונולוג שתכננתי לבצע באודישנים. טיפשה שכמוני, השארתי אותם בבית באותו בוקר. למזלי, גרתי רק מעבר למרחב ארוך של שדה עשב שהפריד בין בית הספר לשכונה הקרובה ביותר. לרוע מזלי, ירד גשם ולא היה לי מטרייה. “נחושה להשיג את מה שהייתי צריכה, רצתי הביתה, תפסתי את האביזרים שלי, ודהרתי חזרה על פני השדה בעוד חברתי חיכתה תחת ההגנה היבשה של כרכובי העץ של בית הספר. היא צפתה בי רצה בגשם, מסמנת לי ללכת מהר יותר בעוד היא קוראת לי להזדרז או שנאחר. “באותו זמן הגשם כבר ירד בשצף, מה שהיה סיבה נוספת עבורי לנוע מהר. לא רציתי להיראות כמו עכברוש רטוב על הבמה מול עשרות תלמידים אחרים. אל תשאל אותי למה לא לקחתי מטרייה מהבית—גאווה של גיל ההתבגרות או חוסר ריכוז, אני לא בטוחה—אבל הגשם שהתחזק יחד עם הקריאות של חברתי וגם העצבים המודאגים שלי לקראת האודישן להצגה גרמו לי לרוץ מהר מדי בנעליים שלא הייתה בהן שום אחיזה. “כמטר מהשביל, במקום שבו הדשא נשחק מרוב דריכה ולכן הפך לבוצי ממטר הגשם, החלקתי ונפלתי על הישבן. אני, האביזרים שלי והכבוד שלי גלשנו בבוץ ונשכבנו שם, מכוסים בו. הדברים שלי נטפו בוץ. הייתי מכוסה בו. הרגשתי איך לבי צונח, ורציתי לבכות. כנראה הייתי בוכה אילולא הדבר הנפלא שקרה בדיוק אז. חברתי המשוגעת רצה אליי והתיישבה בבוץ לצדי. היא התפתלה בו, והפכה את עצמה לבלגן בדיוק כמוני. אחר כך היא לקחה את ידי הרטובה והרירית בידה, והעמידה אותנו שתינו על הרגליים. נבחן להצגה כשהיינו נראות כמו זוג חזירות שברחו מהדיר, וצחקנו כל הזמן. מעולם לא בכיתי, בזכות חברתי. “אז כן, בני היקר, לחברות יש את התגמולים הייחודיים שלה—תגמולים יקרי ערך.”

“כאשר אני מתבונן בתורות, בדוקטרינות ובמה שקורה בדרך כלל בגוף המשיח גם כאן באירופה, באמריקה ובאפריקה, לפעמים אני חש שאני חי במציאות שלי. או שכל העולם טועה, או שאני פשוט משתגע”

“הסיפור שלנו הוא על להיתקל במישהו שהייתי במערכת יחסים איתו בטקס פרסים, וישבנו במרחק כמה מושבים זה מזה. רק רציתי לומר לו, האם זה הורג אותך? כי זה הורג אותי. אבל לא אמרתי. כי לא יכולתי. כי לשנינו היו המגנים השקטים האלה מורמים.”

“חוסר אומץ הוא מה שגורם לחלומות גדולים לשבת בדיו של הנייר במקום לרוץ בנעלי המעשים. בלי אומץ, אתה נשאר חולם!”

“לא הבנתי שהתמודדות כמועמדת עצמאית תיתפס כאיום על הדמוקרטים.”