מנוחה

“החינוך צריך להסתמך על השמדת חופש הרצון, כך שילדי החינוך הלקוי יוכלו לאורך כל חייהם שלא לחשוב או לפעול אחרת מאשר כפי שרצו מוריםיהם. . . . השפעות הבית משפילות; ולשם יצירת תנאים הנכונים, שירים למוזיקה שמגיעים לשמיעה חוזרת ונשנית הם כלי יעיל ביותר. . . . זה עניין של מדען עתידי להחדיר את האמונות הללו בדיוק ולגלות בדיוק כמה זה עולה לכל ילד כדי להכניס לילדים את הרעיון שהשלג שחור. כשהטכניקה תושלם, כל ממשלה שתנהל את החינוך במשך יותר מגילדה אחת תוכל לשלוט בנאמניה באופן בטוח ללא צורך בצבא או במשטרה.”

“לא רציתי להפוך לאיזה סופר זקן מריר, שמבקש לנקום עד סוף חיי. וגם לא רציתי להפוך לאיזו יצור מפוחד שמצטנף בפינה. אני זוכר שאמרתי לעצמי לא לשאת את השנאה איתי לכל מקום, אף על פי שאני יודע איפה היא. יש לי אותה בתא אחסון, בתוך ארגז.”

“אנשים בעלי אומץ ומאפיינים תמיד נראים מסתוריים לעיני השאר.”

“אני חושבת שבעלי ההון הלבנים היו רוצים להחזיק במדינה דומה לשנות החמישים, כשכל המיעוטים היו מוטמעים בגטאות, משלמים שכר נמוך מאוד, אך מבחוץ כל כך נוצץ, חופשי ויפה, כך שיתבוננו בו העולם כולו בתאוה.”

“בצעירותו של האדם חולם על כך שיקבל את ליבו של האישה שאוהב, מאוחר יותר מספיק לו הרגש שיש לו את ליבו של אישה כדי להיפתע באהבה אליה. ובגיל חמישים, בגיל שבו נראה ש—כשאנו מחפשים באהבה בעיקר את הנאה אישית—הטעם בבעת האישה צריך לשחק תפקיד מרכזי בהרבה יותר בהרגעתה, אהבה יכולה להיווצר, אהבה גופנית ביותר, ללא כל בסיס ברצון. בזמן זה בחייו כבר נפגע האדם פעמים רבות מחיצים של אהבה; היא כבר לא מתפתחת ממנה עצמה, משרתת חוקים בלתי-ניתנים להבנה ובלתי-נמנעים, מול הלב הפאסיבי והמפתיע שלו. אנחנו מגיעים לעזרתה; אנחנו משחזרים אותה בזיכרון ובהצעה; מזהים אחד מתסמיניה, זוכרים ומחזירים את השאר.”

“אהבה היא שיגעון מסור, בעוד שנישואים הם אחריות. אבל אז אפשר להיות משוגע במסירות ואחראי בעת ובעונה אחת, כן, אפשר. ולכן כך עלינו להתחיל לראות את הנישואים: כפי שהם, על מה שהם! על הנישואים להפסיק להיות אידיאל נצחי עם הסוף שנגזר מראש של המוות! עלינו לאפשר להם להיות ולהיראות כפי שהם! אולי אם ניגש אל הנישואים בעיניים פקוחות אל מציאות טבעם, נפסיק להיכשל בהם! אנחנו נכשלים בהם משום שאנו חושבים עליהם כעל משהו שאינם! אנו מוקסמים מאידיאל שאינו נוגע במציאות, ולכן כשאנחנו מתחילים לגלות את המציאות שלהם, אנו רואים את עצמנו ככישלונות! זה דבר פראי ומבורך לרצות לבלות את שארית חייך הבוגרים עם אדם אחד, לגדול ולהשתנות יחד, בעודך צועד עמוק יותר אל מעמקי האהבה; ואולם עלינו להבין שאולי לא נעשה זאת "נכון" בפעם הראשונה.”

“רק אלה שחיים למען אחרים נעשים בני אלמוות, וכל השאר פשוט כלים בתוך כמה שבועות, או למרבה הצער בתוך ימים, לאחר מותם התמותי.”

“למה אנחנו צריכים להקשיב ללב שלנו?” שאל הנער, כשחנו באותו יום. “כי, בכל מקום שבו נמצא לבך, שם תמצא את אוצרך.” “אבל ליבי נסער,” אמר הנער. “יש לו חלומות, הוא מתרגש, והוא נעשה נלהב מאישה מן המדבר. הוא דורש ממני דברים, והוא מונע ממני לישון לילות רבים, כשאני חושב עליה.” “ובכן, זה טוב. לבך חי. המשך להקשיב למה שיש לו לומר.” . . . “ליבי הוא בוגד,” אמר הנער לאלכימאי, כשעצרו לנוח את הסוסים. “הוא לא רוצה שאמשיך.” “זה הגיוני,” השיב האלכימאי. “כמובן הוא מפחד שבשאיפה להגשים את חלומך, תאבד את כל מה שהשגת.” “ובכן, למה שאקשיב ללב שלי?” “כי לעולם לא תוכל עוד להשתיק אותו. גם אם תעמיד פנים שלא שמעת את מה שהוא אומר לך, הוא תמיד יהיה שם בתוכך, יחזור ויאמר לך מה אתה חושב על החיים ועל העולם.” “אתה מתכוון שעליי להקשיב, גם אם הוא בוגדני?” “בגידה היא מכה שמגיעה במפתיע. אם אתה מכיר היטב את לבך, הוא לעולם לא יוכל לעשות לך דבר כזה. כי תדע מה הם חלומותיו ורצונותיו, ותדע כיצד להתמודד איתם.” “לעולם לא תוכל להימלט מלבך. לכן עדיף להקשיב למה שיש לו לומר. כך לעולם לא תצטרך לפחד ממכה בלתי צפויה.”

“כל בוקר אתה מתחיל יום חדש, וזהו היום הראשון של שארית חייך.”

“שלום בין המדינות חייב להתבסס על יסוד איתן של אהבה בין האנשים.”

“הייתי סופרת לפני "לאכול, להתפלל, לאהוב", ואהיה סופרת אחרי שזה ייגמר. זה מה שאני רוצה לעשות למשך שארית חיי.”

“היו אלה רועים שהיו הראשונים לזהות מלך ששאר העולם סירב להכיר בו. לכן אין זה מפתיע שמלכים ידברו עם רועים.”

“מקבת: מה שלומה של חולתך, רופא? רופא: לא כל כך חולה, אדוני, כמו שהיא מוטרדת מדמיונות צפופים המתקרבים, המונעים ממנה מנוחה. מקבת: רפא אותה מזה! האין אתה יכול להעניק מרפא לנפש חולה, לעקור מן הזיכרון יגון מושרש, למחות את צרות המוח הכתובות בו, ובאיזו תרופת שכחה מתוקה לטהר את החזה המלא מן הדבר המסוכן הזה, הכובד על לבה. רופא: בכך על החולה להעניק מרפא לעצמה.”

“בחיים, כל אדם יכול לאמץ אחת משתי גישות: לבנות או לשתול. הבונים עשויים להשקיע שנים במשימותיהם, אבל יום אחד הם מסיימים את מה שהם עושים. ואז הם מגלים שהם כלואים בין חומותיהם שלהם. החיים מאבדים את משמעותם כשהבנייה נפסקת. ואז יש מי ששותלים. הם עומדים בסערות ובכל תהפוכות העונות הרבות, והם כמעט שאינם נחים. אבל, בניגוד לבניין, גן לעולם אינו מפסיק לגדול. ואף שהוא דורש את תשומת לבו המתמדת של הגנן, הוא גם מאפשר לחייו של הגנן להיות הרפתקה גדולה. גננים תמיד מזהים זה את זה, משום שהם יודעים שבתולדותיו של כל צמח טמון צמיחתו של העולם כולו.”

“סופר טוב ידע מתי לא לכתוב. כל אחד יכול היה להקליד. לא שאני הייתי גם קלדן טוב; גם לא ידעתי לאיית ולא ידעתי דקדוק. אבל ידעתי מתי לא לכתוב. זה היה כמו לזיין. היית צריך לתת לאלוהות לנוח מדי פעם.”

“יש כאן כלל פשוט, כלל של חקיקה, כלל של עסקים, כלל של חיים: מעבר לנקודה מסוימת, מורכבות היא הונאה. אפשר להחיל את הכלל הזה על תוכניות חברתיות של השמאל, אבל אפשר גם להחיל את הכלל הזה על נגזרי אשראי, קרנות גידור, וכל השאר.”

“אדם לעולם אינו פוגש רק את הסרטן, או את המלחמה, או את האומללות (או את האושר). אדם פוגש רק כל שעה או רגע שבאים. כל מיני עליות ומורדות. הרבה נקודות רעות בזמנים הטובים ביותר שלנו, הרבה טובות בזמנים הגרועים ביותר שלנו. אדם לעולם אינו מקבל את מלוא ההשפעה של מה שאנו מכנים ״הדבר עצמו״. אבל אנו מכנים זאת שלא כהלכה. הדבר עצמו הוא פשוט כל העליות והמורדות הללו: השאר הוא שם או רעיון.”

“אני מלמד קורסים במשך 28 שבועות בשנה, אך בשאר הזמן אני עוסק במחקר ומכתיב ספרים. כשאני מכתיב ספר, דבר שאני עושה ככל הנראה פעמיים מכל שלוש שנים, זה כמו עבודה שנייה. אני מצליח למצוא את השעות כשאני יכול.”

“תן לאדם אש והוא יהיה חם ליום אחד, אבל הצת אותו והוא יהיה חם לשארית חייו”

“הדוקטרינה הנוצרית של הסבל מסבירה, אני מאמין, עובדה מוזרה מאוד על העולם שאנו חיים בו. האושר והביטחון המיושבים שכולנו משתוקקים להם, אלוהים מונע מאיתנו מטבעו של העולם: אך שמחה, הנאה ועליצות הוא פיזר לרוב... הביטחון שאנו נכספים אליו היה מלמד אותנו להניח את לבנו בעולם הזה ולהציב מכשול לשיבתנו אל אלוהים... אבינו מרענן אותנו במסע בכמה אכסניות נעימות, אך לא יעודד אותנו לטעות ולחשוב שהן הבית.”