מנוחה

“על מי ועל מה אוכל לומר: "אני יודע זאת"? את הלב הזה שבתוכי אני יכול לחוש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לאחוז באותו עצמי שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכם אותו, אין הוא אלא מים החומקים מבין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שיוחסו לו גם כן, את החינוך הזה, את המוצא הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אך אי אפשר לצרף היבטים לכדי סכום. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי בדבר קיומי ובין התוכן שאני מנסה לתת לאותה הבטחה, הפער לעולם לא יתמלא.”

“עליך לעצור וליהנות מן השלווה שבאותו רגע”

“אני נוירוטית עד השמים אם הנוירוטי הוא רצון דברים מנוגדים באותו זמן, ואני עתידה לעבור בין דברים מנוגדים אלה לאלה כל ימי חיי.”

“איזו דת מעולם לא היו לה כתות? היו סמוכים ובטוחים, הקיצוניות היא תמיד הישבן.”

“אהבה ללא מנוחה”

“למה הנחנו לזה להיעלם? למה שנינו נידונו... לגלות בין זרים קודרים, שגרמו לנו לוותר על כל רצון למנוחה, לידידות, לצליל קולות אנושיים? האם יכולתי כעת לתבוע בחזרה אפילו שעה אחת שביליתי בשיחה עם אחי, פיליפ, ולתת אותה לקן דגארט? מי הפך את זה לחובתנו לקבל, כתגמול היחיד על עבודתנו, את העינוי האפור של העמדת פנים של אהבה כלפי מי שעוררו לא דבר מלבד בוז?”

“הורים ומורים רבים נעשו עצבניים עד כדי היסח הדעת מן האופן שבו הצמיחה בסגנון העשב של like התפשטה דרך ניבם של הצעירים. ואמנם נכון שבמקרים מסוימים המונח נעשה בעת ובעונה אחת קביים וטיק, ומגרש את שאר אוצר המילים כשממתקים דוחקים החוצה ירקות.”

“הנישואים הם על היותם צוות. אתם תעבדו את שארית חייכם ללמוד זה על זה, ומשהו יתפוצץ מדי פעם. אך יופיו של הנישואין הוא שבמקרה שבחרתם את האדם הנכון ושניהם אוהבים זה את זה, תמצאו תמיד דרך לעבור את זה”

“אמר ה׳ אלי: אשקוט ואשקול במעוני כמו חום צלול על עשבים”

“אין לי מה להתחיל ממנו", תתלונן תלמיד לכתיבה, ואני אומר להם: התחילו עם ילדותה. חסמו את האף וצלצלו לתוך המים, וכתבו כל הזיכרונות שלכם ככל האפשר באמת. פלנרי אוקונור אמרה שמי ששרד את ילדותו יש לו חומר לכתיבה לכל ימי חייו. אולי ילדותה שלכם הייתה קשה ומרה, אבל קשה ומרה זה בסדר אם היא נעשית טוב. אל תדאגו עכשיו לעשות אותה טוב, אבל רק הורידו אותה על הנייר.”

“היא, בחיבתה ובעליצותה, הייתה במידה רבה אחראית לכך שהוא גילה מחדש את משמעות החיים; אהבתה דחפה אותו אל קצות תבל, משום שהיה עליו להיות עשיר דיו כדי לקנות מעט אדמה ולחיות עמה בשלום עד סוף ימיהם. היה זה ביטחונו המוחלט ביצור השברירי הזה, שגרם לו להילחם בכבוד, משום שידע שלאחר קרב יוכל לשכוח את כל זוועות המלחמה בזרועותיה, ושעל אף כל הנשים שהכיר, רק שם, בזרועותיה, יוכל לעצום את עיניו ולישון כמו ילד.”

“הוא ניסה למדוד את יומו על ידי ספירת השעות שעל פרק ידו. אני ניגבתי אותן וקראתי לו אסיר. הוא הניח את השעות על מאזניים עם שעות מימים קודמים כדי להשוות. אני לקחתי פטיש ושברתי הכול. הוא התכופף והרימה תחילה את רסיסי הדקות ואז טאטא את השניות. אמרתי לו שחסר לו מקום; נותרו שם כמה פירורים מנצנצים. "מה הם?" הוא שאל. "אלה רגעים," אמרתי. "ממה הם עשויים?" הוא שאל. הם זמנים, חשבתי, שבהם אתה מנצח במרוץ או כובש לב. הם זמנים שבהם אתה יולד או מניח משהו, מישהו, למנוחה. כשאתה מתעורר בבוקר עם חיוך כי הכול אפשרי. כשמישהו מחמיא לדבר שאתה הכי שונא בעצמך. זמנים שבהם אתה נבוך. זמנים שבהם אתה פוגע. זמנים שבהם אתה מתענג על ארוחה דשנה. זמנים שבהם אתה משרת אחרים ומרוצה מיום שנוצל היטב. "ממה הם עשויים?" הוא שאל שוב. "הם מורכבים מזמנים שבהם אנחנו נוכחים במלואנו." הרמתי אחד מהפירורים בקצה אצבעי. "אתה זוכר את זה?" שאלתי. "בוודאי," הוא אמר, "שרקתי במטבח באותו בוקר." "למה?" שאלתי. "כי ידעתי שאני אהוב.”

“מצבות ומורשות הן למתים. אני אחיה עכשיו… אשפיע על העולם עכשיו… אשנה חיים עכשיו… אצחק עכשיו… אוהב עכשיו… אחווה את האורך, העומק והרוחב של החיים עכשיו… אחר כך יגיע די מהר, ואני אהיה עייף כל כך שאקבל בברכה את המנוחה שהוא מציע…. אבל עכשיו, קדימה!”

“שינוי הוא טוב כמו מנוחה”

“מדיטציה היא מיקרוקוסמוס, מודל, מראה. המיומנויות שאנו מתרגלים כשאנו יושבים ניתנות להעברה לשאר חיינו.”

“אני מכבדת ואוהבת את אנשי הפיות, ואני נרגשת להמשיך להכיר אותם למשך שארית חיי!”

“אנשים עשירים אינם עובדים בשביל כסף, הם מקדישים את עצמם לעבודה שהם אוהבים ואינם מחכים למנוחה ראויה או לפרישה, אלא ממשיכים לעבוד בתשוקה עד סוף חייהם”

“נשים מראות לגברים יופי בדברים שמעבר לשאיפותיהם. נשים אומרות לגברים לעצור ולהריח את הוורדים.”

“העולם תמיד מסתפק, מתברר, בפניו שהוא יכול להבין. עצלות ופחדנות עושות את השאר. עצמאות נרכשת בכמה מילים של ביטחון זול.”

“אלה שאינם יכולים לתפוס את הידידות כאהבה ממשית אלא רק כתחפושת או כהרחבה של ארוס, מסגירים את העובדה שמעולם לא היה להם ידיד. שארנו יודעים שאף שאנו יכולים לחוש אהבה ארוטית וידידות כלפי אותו אדם עצמו, הרי שבמובנים מסוימים אין דבר שפחות דומה לידידות מאשר רומן אהבים. אוהבים מדברים תמיד זה עם זה על אהבתם; ידידים כמעט לעולם אינם מדברים על ידידותם. אוהבים נמצאים בדרך כלל פנים אל פנים, שקועים זה בזה; ידידים, זה לצד זה, שקועים באיזה עניין משותף. מעל הכול, ארוס (כל עוד הוא נמשך) הוא בהכרח בין שניים בלבד. אבל שניים, רחוק מלהיות המספר ההכרחי לידידות, אינם אפילו המספר הטוב ביותר. והסיבה לכך חשובה.... בכל אחד מידידיי יש משהו שרק ידיד אחר כלשהו יכול להוציא ממנו במלואו. לבדי איני גדול דיי כדי להפעיל את כל האדם; אני זקוק לאורות אחרים משלי כדי להראות את כל היבטיו... לפיכך ידידות אמיתית היא הפחות קנאית שבאהבות. שני ידידים שמחים שיצטרף אליהם שלישי, ושלושה — רביעי, אם רק החדש כשיר להיות לידיד אמיתי. אז יוכלו לומר, כפי שאומרים הנשמות המבורכות בדנטה, הנה בא מי שירבה את אהבותינו. כי באהבה זו לחלק אין פירושו לגרוע.”