מנוחה

“אם ננוח, נחדש את כוחנו”

“אם התיאטרון הוא טקס, גם הריקוד הוא כזה... זה כאילו החוטים המחברים אותנו לשאר העולם נשטפו ונוקו מדעות קדומות ומפחדים. כשאתה רוקד, אתה יכול ליהנות מן המותרות של להיות אתה.”

“חובבנים יושבים ומחכים להשראה, ואילו שארנו פשוט קמים והולכים לעבודה.”

“מנעולי ברזל ונחושת יהיו למבצריך ולארמנותיך, וכימיך כן יהיה כוחך, מנוחתך וביטחונך. דברים ל״ג:כ״ה AMP”

“אני חושב שהסיבה שנלחמנו כל כך קשה במהלך הקמפיין הזה, בין אם זה היה אבי והעבודה שהוא השקיע בו, בין אם זה היה שאר המשפחה שלנו והמאמצים שהשקענו בו — ואתם מכירים היטב את המאמצים האלה — היא כי היינו עושים הכול למען המדינה הזאת.”

“אבל תמיד משהו השתבש, והקשר היה מסתיים בדיוק ברגע שבו היא הייתה בטוחה שזה האדם שאיתו היא רצתה לבלות את שארית חייה. אחרי זמן רב, היא הגיעה למסקנה שגברים הביאו רק כאב, תסכול, סבל ותחושה שהזמן נגרר לאיטו.”

“איתך, זה שונה. אני יכולה לראות את שארית חיי לנגד עיניי וזה מפחיד אותי קצת. גברים לא מאלפים את ליבי הפראי, אבל איכשהו חציתי את דרכך ומאז לא הייתי אותה אישה.”

“אבל מדוע רוחות מהלכות על פני האדמה, ומדוע הן באות אליי? "מוטל על כל אדם," השיב הרוח, "כי הרוח שבתוכו תצא ותלך בין בני מינו, ותנדוד למרחקים ולרחבי עולם; ואם רוח זו אינה יוצאת בחיים, נגזר עליה לעשות כן לאחר המוות. היא נידונה לנדוד בעולם — אוי, אוי לי! — ולחזות במה שאינה יכולה לחלוק, אך הייתה יכולה לחלוק עלי אדמות, ולהפוך אותו לאושר!... איני יכול לנוח, איני יכול להישאר, איני יכול להתעכב בשום מקום. רוחי מעולם לא נדדה מעבר לגבולות הצרים של חור המרתף שלנו להחלפת כספים; ועתה מצפות לי מסעות מפרכים!”

“תבנה לאדם מדורה, והוא יהיה חם ליום אחד. תצית אדם באש, והוא יהיה חם למשך שארית חייו.”

“החינוך הוא חשבון חיסכון שאתה ממלא בלמידה ובהוצאה. גם אם תוציא ממנו במשך שארית חייך, הוא רק ימשיך לגדול כדי להעניק לך שמחה.”

“עשה את הסליחה והמשך הלאה. השאר את הדאגה לאדם האחר. אכול את מה שיש בצלחתך והשאר את השאר להם.”

“אין דבר גדול יותר לשתי נשמות אנושיות מאשר להרגיש שהן מחוברות לחיים — לתמוך זו בזו בכל עמל, לנוח זו בזו בכל אבל, לשמש זו לזו בכל כאב, להיות אחת עם זו בזו בזיכרונות שקטים בלתי-נאמרים בשעת ההפרדה האחרונה.”

“לחץ שקול לנשק להשמדה המונית החמוש מסיבות שגויות. ההבדל הוא שהוא זול יותר בהשוואה לפצצות האטום! עם זאת, הוא הורס מהר יותר!”

“כשבאתי אליך, לבסוף (כפי שתמיד עשיתי), באתי אל השלום ואל האושר. אני שב הביתה, עכשיו, כמו נוסע עייף, ומוצא תחושת מנוחה מבורכת כזאת!”

“אולי אתה מופנם אם כבר היית מוכן ללכת הביתה לפני שיצאת מהבית.”

“הבוקר, שהוא העונה הזכירה ביותר של היום, הוא שעת ההתעוררות. אז יש בנו את המעט ביותר של נמנום; ולמשך שעה, לפחות, חלק כלשהו בנו מתעורר, אשר ישן את כל שאר היום והלילה. מעט יש לצפות מאותו יום, אם אפשר לכנותו יום, שאליו אין אנו מתעוררים בידי גאוננו, אלא בידי הדחיפות המכניות של איזה משרת, אין אנו מתעוררים בידי כוחנו החדש שנרכש ושאיפותינו מבפנים.... לאחר הפסקה חלקית של חייו החושיים, נפשו של האדם, או ליתר דיוק איבריה, מתמלאים כוח מחדש מדי יום, וגאונו מנסה שוב איזו חיי אצילות הוא יכול ליצור... הוודות אומרות, "כל התבונות מתעוררות עם הבוקר." כל המשוררים והגיבורים, כמות ממנון, הם ילדיה של אורורה, ומשמיעים את מוזיקתם עם הזריחה.”

“רוב האנשים מסתפקים בכך שהם קוראים או שומעים קוראים, ואולי אף נתפסו בחוכמתו של ספר טוב אחד, התנ״ך, ומאז ועד סוף ימיהם הם מתנוונים ומבזבזים את כוחותיהם במה שנקרא קריאה קלה.”

“הו אדוני, הציל אותנו מעבודת יתר! הענק לנו חסד לנוח מעט.”

“חייתי הרבה, ועכשיו אני חושב שמצאתי את הדרוש לאושר. חיים שקטים ומבודדים בכפר, עם האפשרות להיות מועיל לאנשים שקל לעשות להם טוב, ושאינם רגילים שיעשו להם טוב; אחר כך עבודה שאפשר לקוות שתהיה בה תועלת כלשהי; אחר כך מנוחה, טבע, ספרים, מוזיקה, אהבת הזולת — כזה הוא רעיוני על האושר. ואז, מעל לכל זה, את כבת זוג, וילדים, אולי — מה עוד יכול לבו של אדם לבקש?”

“איזה שלווה אינסופית של הלב עלולים המלכים להתעלם ממנה, בעוד האנשים הפשוטים נהנים ממנה! ומה יש למלכים שאין לפרטיים, חוץ מטקס, חוץ מטקס כללי? ומה אתה, טקס חוסר תועלת? איזה אל אתה, שסובל יותר מצרות של בני אדם מאשר המאמינים שלך? מה הפערים שלך? מה הכניסות שלך? הו טקס, הראה לי רק את הערך שלך! מה נשמת ההערצה שלך? האם אתה רק מקום, דרגה וצורה, שיוצרים יראה ופחד באחרים? שבו אתה פחות שמח להיות נחשף מפחד מאשר הם בפחד. מה אתה שותה במקום הומאז' מתוק, אלא מחמאות מורעלות? אה, תחליף, גדול גדול, ובקש מהטקס שלך לרפא אותך! חושב שהחום האשתי ייעלם עם תארים שנפוצים משבח? האם הוא ייתן מקום להתכופפות ולכפיפות? האם תוכל, כשאתה מצווה על ברך של נדבן, לצוות על בריאותו? לא, אתה חלום גאה, שמשחק בעדינות עם מנוחת מלך; אני מלך שמוצא אותך, ואני יודע שזה לא המשחה, השרביט והכדור, החרב, המקל, הכתר האימפריאלי, השמלה המוזרקת זהב וחר pearls, הכותרת המוגזמת לפני המלך, הכסא שהוא יושב עליו, ולא גל של תפארת שמכה על החוף הגבוה של העולם הזה, לא, לא כל אלה, שלוש פעמים יופי של טקס, לא כל אלה, מונחים במיטה מלכותית, יכולים לישון כך שליו כמו העבד המסכן, שמלא גוף ומוח ריק משיג לו מנוחה, מלא לחם מצוקה; לעולם לא רואה לילה נורא, ילדו של גיהינום, אבל כמו משרת, משקיע מהזריחה לשקיעה, מזיע בעין של פובוס כל הלילה, ישן באליסיום; למחרת אחרי השחר, קם ועוזר להיפריון על סוסו, ועוקב אחרי השנה הרצה, בעבודה רווחית, אל קברו: ולולא טקס, כזה בוז, שמסובב ימים בעבודה ולילות בשינה, היה לו יתרון של מלך. העבד, חלק משלוות המדינה, נהנה מזה; אבל במוח קטן לא מבין מה משמר המלך לשמור על השלום, שהשעות של האיכר הן הטובות ביותר.”