“הוא ניסה למדוד את יומו על ידי ספירת השעות שעל פרק ידו. אני ניגבתי אותן וקראתי לו אסיר. הוא הניח את השעות על מאזניים עם שעות מימים קודמים כדי להשוות. אני לקחתי פטיש ושברתי הכול. הוא התכופף והרימה תחילה את רסיסי הדקות ואז טאטא את השניות. אמרתי לו שחסר לו מקום; נותרו שם כמה פירורים מנצנצים. "מה הם?" הוא שאל. "אלה רגעים," אמרתי. "ממה הם עשויים?" הוא שאל. הם זמנים, חשבתי, שבהם אתה מנצח במרוץ או כובש לב. הם זמנים שבהם אתה יולד או מניח משהו, מישהו, למנוחה. כשאתה מתעורר בבוקר עם חיוך כי הכול אפשרי. כשמישהו מחמיא לדבר שאתה הכי שונא בעצמך. זמנים שבהם אתה נבוך. זמנים שבהם אתה פוגע. זמנים שבהם אתה מתענג על ארוחה דשנה. זמנים שבהם אתה משרת אחרים ומרוצה מיום שנוצל היטב. "ממה הם עשויים?" הוא שאל שוב. "הם מורכבים מזמנים שבהם אנחנו נוכחים במלואנו." הרמתי אחד מהפירורים בקצה אצבעי. "אתה זוכר את זה?" שאלתי. "בוודאי," הוא אמר, "שרקתי במטבח באותו בוקר." "למה?" שאלתי. "כי ידעתי שאני אהוב.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←