בדידות

“אני באמת עייף מהכאב שאני שומע ומרגיש, בוס. אני עייף מלהיות בדרך, בודד כמו אדום חזה בגשם. עייף מכך שלעולם אין לי חבר לנסוע איתו או שיגיד לי מאין אנחנו באים או לאן אנחנו הולכים או למה. אני עייף מכך שאנשים מתנהגים מכוער זה לזה. זה מרגיש כמו רסיסי זכוכית בתוך הראש שלי. אני עייף מכל הפעמים שרציתי לעזור ולא יכולתי. אני עייף מלהיות בחושך. בעיקר זה הכאב. יש ממנו יותר מדי. אם הייתי יכול לסיים את זה, הייתי עושה זאת. אבל אני לא יכול.”

“הייתי מבלה הרבה זמן לבד. גדלתי אצל אמא פמיניסטית, אבל אבא היה מפחיד, ואחי היו אכזריים ומרתיעים. היו לנו חווה. הכללה הייתה שאין לך לעשות רעש בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים.”

“להביט בו עכשיו—גם אילו לא הייתה מאוהבת בו, אותו חלק שבה שהיה בתה של אמה, שאהב כל דבר יפה רק בשל יופיו, עדיין היה רוצה בו.”

“למה את לא בבית הספר? אני רואה אותך כל יום משוטטת כאן. "אה, לא מתגעגעים אליי," היא אמרה. "אומרים שאני אנטי-חברתית. שאני לא מתחברת. זה כל כך מוזר. אני דווקא מאוד חברתית. הכול תלוי למה אתה מתכוון כשאתה אומר חברתית, לא? בשבילי חברתית פירושו לדבר איתך על דברים כאלה." היא ניערה כמה ערמונים שנשרו מהעץ בחצר הקדמית. "או לדבר על כמה מוזר העולם. להיות עם אנשים זה נחמד. אבל אני לא חושבת שזה חברתי לאסוף חבורה של אנשים ואז לא לתת להם לדבר, אתה חושב? שעה של שיעור טלוויזיה, שעה של כדורסל או בייסבול או ריצה, עוד שעה של היסטוריה בהכתבה או ציור תמונות, ועוד ספורט, אבל אתה יודע, אנחנו אף פעם לא שואלים שאלות, או לפחות רובם לא; פשוט יורים עליך את התשובות, בינג, בינג, בינג, ואנחנו יושבים שם עוד ארבע שעות של מורה-סרט. בשבילי זה בכלל לא חברתי. זה המון משפכים והמון מים שנשפכים לתוך הפיה ויוצאים מלמטה, והם אומרים לנו שזה יין כשזה לא. הם מתישים אותנו עד סוף היום כך שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מללכת לישון או לנסוע לפארק כיף כדי להציק לאנשים, לשבור שמשות במקום של שובר-החלונות או לרסק מכוניות במקום של משחית-המכוניות עם כדור הפלדה הגדול. או לצאת במכוניות ולדהור ברחובות, לנסות לראות כמה קרוב אפשר להגיע לעמודי תאורה, לשחק 'עוף' ו'להעיף טאסות'. אני מניחה שאני בדיוק מה שהם אומרים שאני, בסדר. אין לי חברים. זה אמור להוכיח שאני לא נורמלית. אבל כל מי שאני מכירה או צועק או רוקד כמו משוגע או מרביץ זה לזה. אתה שם לב איך אנשים פוגעים זה בזה בימינו?”

“היא קיבלה אותו כפי שהיה וחסכה ממנו הרבה בדידות. הוא היה לא הוגן: בעוד שדמיונו והבלו העניקו לה חשיבות רבה מדי, גאוותו העניקה לה מעט מדי. הוא גילה את הפרדוקס האכזרי שלפיו אנו תמיד מרמים את עצמנו פעמיים לגבי האנשים שאנו אוהבים - תחילה לטובתם, ואז לרעתם.”

“זה בטח היה קשה על אמא שלך, אמר פרנק. אני מניח שנעשה הכול בשביל מישהו שאנחנו אוהבים. האזל לחצה את ידו בהכרת תודה. ניקו בהה באבני המרצפת. כן, הוא אמר במרירות. אני מניח שכן.”

“תישאר תמיד בודד עד היום שבו תפגוש אדם שיכול להבין לעומק את מחשבתך!”

“אין לי את הכוח להעמיד את עצמי במקומם של אחרים, אך חייב להיות תמיד חופר פנימה, אזי לא אהיה האדם יצירתי רוחבי-לב שאני רוצה להיות. אך אני מושפעת מהתהליכים של האדם הבודד, לבדו, וממשיכה להשתמש בעצמי כדוגמה.”

“כל ממשלה מתדרדרת כאשר מוטלת אמון בידי שליטי העם בלבד. העם עצמו הוא היחיד שבו ניתן להניח את אמונתו בטוחה.”

“עשיתי זאת בדרך הקשה רבות מהחלומות הגדולים שחלמתי, חלמתי, כשהתמודדתי עם ניסיון כושל. החיים לימדו אותי להאמין ש רעיונות גדולים יכולים להתחיל מבקתה עלובה. רבות מן הצעדים החזקים ביותר שעשיתי, עשיתי, כשהוענקה לי המבט הקשוח ביותר. התשוקה שלי דוקרת בי להבין שאת לעגי האנשים אני יכול לשאת. רבות מן המהירויות הגבוהות ביותר שהשגתי, השגתי, כשהייתי מוכתם במרירות. תחילה חשבתי שהדרך היחידה היא לפרוש כשניסיתי שוב, כבר לא היה לי אשם. רבות מן ההחלטות האמיצות ביותר שקיבלתי, קיבלתי, כשחיי עמדו לדעוך. הייתי מתוסכל ובשל לשקוע. אבל אז אני שואף לשחרר את הדיו. רבות מן המסעות הארוכים ביותר שהתחלתי, התחלתי, בלי כל משאב; הכסף אזל הסתמכתי על אלוהים, בוראי, כל שחר ארוך ובערב הוא נתן לי שיר חדש. רבות מן השאלות הקשות ביותר שהתמודדתי איתן, התמודדתי איתן, כשהוקנטתי. הן היו קשות מאוד ליישוב אבל אני גורם לזה לקרות לאט לאט ובכל זאת, לא אני, אלא האדון ישוע המושיע שנותן לי הצלחה. בו, דרכו ובאמצעותו יש לי החירות לעשות הכול במלוא המרץ. אינני רוצה ליהנות מן החירות הזאת לבדי. גם אתה חייב לצאת מאזור הנוחות שלך. זה לא קל, אבל אתה יכול לעשות זאת בכל זאת. ישוע הוא החיים, האמת והדרך.”

“מהו החלק הכי טוב בלהיות בבקתת הרמס? קונור: אף פעם לא בודדים. כלומר, ברצינות, תמיד מגיעים ילדים חדשים. אז תמיד יש לך עם מי לדבר. טראוויס: או לעשות מתיחות. קונור: או לכייס. משפחה אחת גדולה ומאושרת.”

“הקשבתי לדיון של מנהיגים דתיים על האופן שבו יש להעביר את הבשורה. אף לא פעם אחת שמעתי אותם מזכירים תפילה. ואף על פי כן אני מכיר עשרות כנסיות שמביאות מדי שנה רבים לאמונה באמצעות תפילה בלבד.”

“אנחנו כמו חלקי חידת-תמונה שמתאימים זה לזה באופן מושלם כדי ליצור תמונה ענקית יחד, אך אנחנו מתאספים בחושך.”

“ההתקדמות האמיתית היחידה טמונה בללמוד לטעות לבדו”

“הבדידות אינה אויבת השמחה שלך כל עוד אתה יודע כיצד עליך תמיד להשמיד את מצב הרוח המהורהר שנשאר איתך כמו חבר שלעולם אינו עומד לצידך כשאתה נאלץ להתכופף”

“אני, למשל, ניצחתי על כל אחד; כולם, כמובן, היו עפר ועפרה, וצריכים היו להכיר spontaniously את עליוניותי, ואני סלחתי להם לכולם. אני היה שחקן גדול ואציל, אהבתי; קיבלתי מיליוני רבים מיד ונתתי אותם לאנושות, ובאותו הזמן הודיתי בפני כל האנשים בפשעיו הנבלים שלי, אשר, כמובן, לא היו רק נבלים, אלא כללו גם הרבה מה"גדול והנאה" – משהו בסגנון של מנפרד. כולם היו צריכים לנשק אותי ולבכות (מה טיפשים היו אם לא היו עושים זאת), בעוד אני הולך רגליים ערות וצמא, מלמד רעיונות חדשים ומקיים ניצחון אוסטרליץ ניצחוני על הערפדים. אחר כך היה להופיע להקה, יוצהר חנינה, האפיפיור היה מסכים לעזוב את רומא לברזיל; אחר כך היה קיים בל של כל איטליה בווילה בורגזה על חופי אגם קומו, ואגם קומו היה”

“בדידות אינה מחלה, היא רק רגע ללמוד משהו טוב יותר”

“הוא צריך למצוא דרכים רבות וטובות יותר למלא את זמנו. זמנו, איזו מחשבה פושטת רגל, כאילו ניתנה לו קופסת זמן השייכת לו לבדו, גדושה עד גדותיה בשעות ודקות שהוא יכול להוציא כמו כסף. הבעיה היא שלקופסה יש חורים והזמן אוזל, לא משנה מה יעשה בו.”

“ולסנאי הקטן שחי בעץ האשוח והיה בודד, הוא אמר: "איפה אמי?" והסנאי השיב: "אתה הרגת את שלי. האם אתה מבקש להרוג גם את שלך?”

“בדרכו או בדרכה שלו, כל מי שראיתי לפניי נראה מאושר. אם הם באמת היו מאושרים או רק נראו כך, לא יכולתי לדעת. אבל הם אכן נראו מאושרים בשעות אחר הצהריים המוקדמות והנעימות האלה בסוף ספטמבר, ובגלל זה חשתי סוג של בדידות שהיה חדש לי, כאילו אני היחיד כאן שאינו באמת חלק מן התמונה.”