“למה את לא בבית הספר? אני רואה אותך כל יום משוטטת כאן. "אה, לא מתגעגעים אליי," היא אמרה. "אומרים שאני אנטי-חברתית. שאני לא מתחברת. זה כל כך מוזר. אני דווקא מאוד חברתית. הכול תלוי למה אתה מתכוון כשאתה אומר חברתית, לא? בשבילי חברתית פירושו לדבר איתך על דברים כאלה." היא ניערה כמה ערמונים שנשרו מהעץ בחצר הקדמית. "או לדבר על כמה מוזר העולם. להיות עם אנשים זה נחמד. אבל אני לא חושבת שזה חברתי לאסוף חבורה של אנשים ואז לא לתת להם לדבר, אתה חושב? שעה של שיעור טלוויזיה, שעה של כדורסל או בייסבול או ריצה, עוד שעה של היסטוריה בהכתבה או ציור תמונות, ועוד ספורט, אבל אתה יודע, אנחנו אף פעם לא שואלים שאלות, או לפחות רובם לא; פשוט יורים עליך את התשובות, בינג, בינג, בינג, ואנחנו יושבים שם עוד ארבע שעות של מורה-סרט. בשבילי זה בכלל לא חברתי. זה המון משפכים והמון מים שנשפכים לתוך הפיה ויוצאים מלמטה, והם אומרים לנו שזה יין כשזה לא. הם מתישים אותנו עד סוף היום כך שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מללכת לישון או לנסוע לפארק כיף כדי להציק לאנשים, לשבור שמשות במקום של שובר-החלונות או לרסק מכוניות במקום של משחית-המכוניות עם כדור הפלדה הגדול. או לצאת במכוניות ולדהור ברחובות, לנסות לראות כמה קרוב אפשר להגיע לעמודי תאורה, לשחק 'עוף' ו'להעיף טאסות'. אני מניחה שאני בדיוק מה שהם אומרים שאני, בסדר. אין לי חברים. זה אמור להוכיח שאני לא נורמלית. אבל כל מי שאני מכירה או צועק או רוקד כמו משוגע או מרביץ זה לזה. אתה שם לב איך אנשים פוגעים זה בזה בימינו?”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←