הלוויה

“שתיתי את הלילה ובלעתי את הכוכבים. אני רוקדת בלא מעצורים ושרה בהתלהבות. אין דבר שאינני אוהבת. אין אדם שלא סלחתי לו. אני חשה יקום של אהבה. אני חשה יקום של אור. הלילה, אני עם חברים ותיקים ואנחנו שבים הביתה. הירח הוא עדנו.”

“לא השתתפתי בהלוויה, אבל שלחתי מכתב נחמד שבו אמרתי שאני מאשר אותה.”

“רובנו נאחזים בחיים כאילו קיומנו היה תוצאה של מעשינו או בחירתנו.”

“איבדתי את שני הוריי בשנתיים האחרונות, אז אתה נעשה רגיש לדברים כאלה. זה הדבר הנורא ביותר בלהיות סופר — לעמוד שם בהלוויה של אמא שלך, אבל אתה לא מכבה את הסופר. אז המחשבות הפנימיות ביותר שלך הן חומר לטחנה.”

“השתתפות בהלוויה הייתה משאירה את האדם הממוצע משוגע, אילו באמת האמין שבמוקדם או במאוחר גם הוא עומד למות.”

“כולם סיימו את השיר בזמנים שונים. לבסוף, רק התאומים ויזלי נשארו לשיר יחד עם מארש הלוויה איטי מאוד.”

“אני אומר לך, אוגוסטוס ווטרס דיבר כל כך הרבה, עד שהיה קוטע אותך אפילו בהלוויה של עצמו.”

“למה אנחנו שמחים בלידה ומתאבלים בהלוויה? משום שאיננו האדם המעורב בדבר.”

“ערפל לערפל, טיפות לטיפות. כי מים אתה, ואל המים תשוב.”

“אני לא חושב שאסון מיידי הוא מקור טוב במיוחד לאמנות. הוא יכול להיות, אבל לעיתים קרובות מדי הוא גולמי וכואב ולא מעובד. לפעמים אמנות יכולה להיות מפלט ממש טוב מן הבלתי נסבל, ומקום טוב ללכת אליו כשדברים רעים, אבל זה לא אומר שאתה חייב לכתוב ישירות על הדבר הרע; לפעמים צריך לתת לזמן לעבור, ולאפשר לדבר שכואב להיעטף בשכבות, ואז להוציא אותו, כמו פנינה, ולעשות ממנו אמנות. כשאבי מת, בטיסה מהלוויה שלו בבריטניה חזרה לניו יורק, עדיין בהלם, הוצאתי את המחברת שלי וכתבתי תסריט. זה היה מקום טוב ללכת אליו, המקום שהתסריט ההוא היה, והלכתי לשם כל כך עמוק וכל כך רחוק, עד שכאשר נחתנו מאדי הייתה צריכה לטפוח לי על הזרוע כדי להזכיר לי שעכשיו אני צריך לרדת מהמטוס. (היא אומרת שהרמתי אליה את המבט, מבולבל, ואמרתי "אבל אני רוצה לגלות מה קורה אחר כך.") זה היה המקום שאליו הלכתי ומה שעשיתי כדי להתמודד, והייתי המום, כמה שבועות אחר כך, כששלפתי את המחברת ההיא כדי להתחיל להקליד, לגלות שכתבתי כמעט את כל התסריט באותו מסע של שש שעות.”

“אתה צריך להמשיך לכאוב עד שתבין שמעולם לא היה לך צורך לכאוב מלכתחילה”

“אם הייתי מאמין באלוהים במידה מספקת כדי לכנותו רוצח, אז אולי הייתי מאמין גם במידה מספקת שהוא, כרוח, קיים מעבר למוות; ולפיכך רק הוא יכול לעשות זאת בצדק. שכן הישות הגופנית הורגת אדם ושולחת אותו הרחק בשנאה, ואילו אלוהים, הישות הרוחנית, הורג אדם ומושך אותו אליו באהבה.”

“הלוויה נוצרית צריכה להיות טקס הכתרה, הצהרה לעולם על חיי נצח”

“רוב בני האדם לעולם לא היו נפגעים ממותו של בן אדם אילו מעולם לא ראו בן אדם או מישהו המעמיד פנים שהוא נפגע מכך.”

“אנחנו החיים אשמים בכאב שבלהיות מתים.”

“מוות בטרם עת לא רק גוזל מאדם את אינספור המקרים שבהם היה חווה עונג, הוא גם חוסך ממנו את אינספור המקרים שבהם היה חווה כאב.”

“כל הדברים אשר קבענו לחג, הופכים מתפקידם להלוויה שחורה; כלי הנגינה שלנו לפעמוני מלנכוליה, עליזות חתונתנו לסעודת קבורה עצובה, מזמורי הקודש שלנו מתחלפים לקינות קודרות, פרחי הכלולות שלנו משמשים לגופה קבורה, וכל הדברים משנים עצמם להפך.”

“זאב מגיע להלווייתו של ארנב רק כדי לאכול את גוריו”

“הדבר החשוב ביותר שאימצתי מטראלפמאדור הוא שמתי שמת אדם הוא רק נראה כמת. הוא עדיין חי מאוד בעבר, ולכן זה מאוד טיפש שבני אדם בוכים באבלתו. כל רגע, עבר, הווה ועתיד, קיימים תמיד, יקיים תמיד. הטראלפמאדוריאנים יכולים לראות את כל הרגעים כך כמו שאנחנו יכולים לראות רצועה של הרי הרוקי, לדוגמה. הם יכולים לראות כמה קבועים כל הרגעים, ולראות כל רגע שמעניין אותם. זהו רק אשליה שלנו כאן על כדור הארץ שרגע אחד עוקב אחר רגע אחר, כמו תליונים על חוט, ושרגע שנעלם נעלם לעד. כשטראלפמאדוריאני רואה גופה, כל מה שהוא חושב הוא שהאדם המת נמצא במצב רע ברגע מסוים, אך אותו אדם טוב לחלוטין ברגעים רבים אחרים. עכשיו, כשאני שומע שאדם מת, אני פשוט מנענע את הכתפיים ואומר מה שטראלפמאד”

“איך יכולת לבחור משהו שיחזיק את חצי הלב שלך שהיית חייב לקבור?”