הלוויה

“פעם עבדתי בבית לוויות כדי להרגיש טוב עם עצמי, רק מעצם העובדה שאני נושם.”

“ברגע שאדם נולד, ה״מסור מתחיל לחתוך״. אנשים רואים בזה מוות רק כשהעץ נשבר לשני חלקים [במהלך הלוויה]. אבל הוא נחתך מן ההתחלה ממש.”

“לא השתתפתי בהלווייתו, אבל שלחתי מכתב נחמד שבו כתבתי שאני מאשר אותה.”

“ג'יני, תקשיבי... אני לא יכול להיות איתך יותר. אנחנו חייבים להפסיק להיפגש. אנחנו לא יכולים להיות יחד. זה בגלל איזו סיבה אצילית מטופשת, נכון? זה היה כמו... כמו משהו מתוך החיים של מישהו אחר בשבועות האחרונים האלה, להיות איתך. אבל אני לא יכול... אנחנו לא יכולים... אני חייב לעשות דברים לבד עכשיו. וולדמורט משתמש באנשים שהאויבים שלו קרובים אליהם. הוא כבר השתמש בך כפיתיון פעם אחת, וזה היה רק כי את אחותו של החבר הכי טוב שלי. תחשבי כמה בסכנה תהיי אם נמשיך ככה. הוא ידע, הוא יגלה. הוא ינסה להגיע אליי דרכך. מה אם לא אכפת לי? לי אכפת. איך אתה חושב שהייתי מרגיש אם זו הייתה הלוויה שלך... וזה היה באשמתי...”

“העובדה שזה עתה קברת את אחד מהוריך או את הוריך ו/או אח או אחים אינה הופכת אותך לפחות סביר למות היום”

“המוות לא היה מפתיע אותנו לעיתים קרובות כפי שהוא עושה, אילו היינו מוותרים על האמונה המוטעית שתינוקות שזה עתה נולדו הם בני תמותה פחות מן הקשישים.”

“ארון קבורה יקר אינו מפחית את סיכוייו של הנפטר להגיע לגיהינום.”

“היו מודעים לאמת הזאת: האנשים על פני הארץ יכלו להיות שמחים, אם רק היו חיים באופן רציונלי ואם היו משתפים פעולה לטובת רווחתם הדדית. העולם אינו עמק של אבלות אם תזההו בחוכמה מה אמיתית טוב בו, ותשתמשו בו כדי ליצור שמחה ורווחה משותפת. לכן, תפנו את הדברים כמה שיותר פעמים, ובעיקר בעת סוף החיים, שיסוד האמונה שלנו עומד על בסיסים יציבים, על אמת שמאפשרת לנו לפעול לפי רעיונות שאינם תלויים בסיפורים שווא ורעיונות שהמדע כבר הראה כלא נכונים.”

“הדבר החשוב ביותר שאני למד על טרלפמאדור הוא שמתי אדם הוא רק נראה כמת, הוא עדיין חי מאוד בעבר, ולכן זה מאוד טיפש שבני אדם יבכו באבלתו. כל רגע, עבר, הווה ועתיד, קיימים תמיד, תמיד יקיים.”

“מותו של מיליארדר שווה יותר בעיני התקשורת מחייהם של מיליארד אנשים עניים.”

“יש שתיקות ויש שתיקות. אף אחת מהן אינה דומה לאחרת. יש שתיקת האבל בחדרים עטויי קטיפה של בית לוויות מרופד בשטיחים עבים, והיא שונה מאוד מן השתיקה הקודרת והנוראה של האבל בחדר השינה הבודד של אלמן.”

“זה לא מה שהייתי רוצה להלוויה שלי. כשאמות, אני רק רוצה שיטמינו אותי איפשהו חם. ואז, כשהנשים היפות יעברו מעל קברי, אני אתפוס להן את הקרסוליים, כמו בסרט ההוא.”

“המוות היה דבר רע מאוד, כפי שרובנו מציירים אותו, אילו להיות מת היה כרוך בכאב.”

“האם אנשים יהיו נרגשים מעזיבתך את הארץ, או שירצו שתחזור שוב ושוב אם הדבר אפשרי?”

“עצמות העולם אינן נראות כה עולמיות כפי שנראות באירוע קבורה. הן יוצרות את אותה תחושה של חריצות בלתי מתאימה, כמו קול קולי שבור את השתיקה הקדושה של הלילה.”

“זה הדבר הנורא ביותר בלהיות סופר — לעמוד שם בהלוויה של אמא שלך, אבל אתה לא מכבה את הסופר. כך שהמחשבות הפנימיות ביותר שלך עצמן הן חומר לטחנה. מי זה היה שאמר — אחת הסופרות המפורסמות — "אומללה היא המשפחה שמכילה סופר"?”