ייאוש

“אני מבין שהיה דריאן שהרוס את הכול. הוא בכוונה השחית את התפיסה שלך עליי והכריח אותך ללכת אחרי שלו. אני יודע שלא היה שום דבר בזה רעיון שלך או רצונך, אינה.”היא לא קמה, אבל דיברה מהתנוחה הקעורה שלה. קולה חלש, עדיין כבד מעצב. “דריאן לא הכריח אותי לעשות משהו.”“אבל אילו הוא לא השפיע עליך, היינו שוב יושבים לארוחה נעימה, מספרים סיפורים וצוחקים. בטוח שזה היה קורה. היית שמחה… וגם אני.”אינה חייכה בלי הומור.“אתה חייב להודות שהיה לנו כמה ערבים ממש מהנים, נכון? אין שום סיבה שלא נוכל לשים את כל הבלגן הזה מאחור ולהתחיל מאיפה שהפסקנו.” הוא נשמע רציני באמת.“את שוכחת,” היא מזכירה לו, “שמעתי את השיחה שלך עם הגנגאטים. זה לא על דריאן, זה עליך.”“אוקיי,” הוא מודה בנשיפה של הסכמה, “אז אני לא כל מה שקיווית לו. אבל באמת, איזה גבר יכול לעמוד בציפיות גבוהות כל כך של אישה?” זה תפס את תשומת ליבה. היא כמעט קמה כדי לפנות אליו, אבל החליטה שזה לא שווה את המאמץ. מתכופפת קדימה, היא משיבה, “לצפות מגבר לכבד אותך, להיות כנה איתך, ובכן, לא להיות רוצח חסר בושה – אני לא חושבת שאלה ציפיות גבוהות מדי!” הוא משחרר כתף, מתנצל בק casual על הפגמים שלו. “אף אחד לא מושלם.”“מה אתה רוצה?” היא שואלת לבסוף, מתוסכלת. הוא מתכופף לגובהה ומצהיר על רצונו. “אני רוצה אותך.”אינה הרגישה שההבעה על פניו – המבט בעיניו הכחולות העייפות – נראית מוזרamente כנה. אבל יש דבר אחד שלמדה מכל זה: לעולם לא לסמוך על אמן הרמאות.”

“הבעיה היא שיש לנו נטייה רעה, שהיא מונעת על ידי אנשי-לשון ובעלי-חכמה, לראות בשמחה משהו כמעט טיפשי. רק הסבל הוא אינטלקטואלי, רק הרע הוא מעניין. זו היא בגידת האמן: סירוב להכיר בבנאליות של הרע ובשעמום המר של הסבל. אם לא תוכל לנצח אותם, הצטרף אליהם. אם זה מכאיב, חזור על זה. אך לשבח את התאבון הוא להרשיע את ההנאה, ולהתחבק עם אלימות זה לאבד את כל השאר. איבדנו כמעט את החזקתנו; כבר לא יכולים לתאר גבר שמח, ולא יכולים לערוך שבח לשמחה.”

“בצומת דרכים, אלוהים הוא עמוד ההכוונה שלנו. הוא מצביע על הדרך הנכונה.”

“חבק את החיים בתקווה ולא בייאוש”

“לעולם אל תוותר על קיומך.לעולם אל תוותר על חלומותיך.לעולם אל תוותר על אהבתך.”

“המצוקה מזרזת את המחשבה, מעוררת את הרוח ומחזקת את הנפש”

“אל תבכי כדי שהם יהיו מאושרים. מצאי אומץ להתגבר על הנסיבות.”

“ייאוש מוביל למצוקה”

“אמא היא מים הלוואי שיכולתי לרחוץ את ראשך בפרחים ולמשוח את רגלייך בדמעותיי, כי אני יודעת שגרמתי לך כל כך הרבה כאב לב, תסכול וייאוש – לאורך שנות נעוריי. הלוואי שיכולתי לתת לך את שארית חיי כדי להוסיף לשלך, או פשוט למחוק את הקמטים שעל פנייך, ולתקן כל מה שנקרע. כי לצד אלוהים, את האש שהעניקה אור ללהבה בכל אחת מעיניי. את המעיין שהזין את צמיחתי, ומן הגביע שלך – נתת לי חיים. בלי הלחלוחית של אהבתך, הניחוח של מימייך, או קולות הטפטוף של קולך, אחוש תמיד צמאה.”

“כשאתה נתקל במצב הקשה ביותר, מה אתה עושה? אתה בוכה? לא! עם מחשבה חיובית אתה יכול להתגבר על המצב בצורה יפה ונעימה.”

“זעקתי אל ה׳. הוא שמע את דמעות תפילתי, מהר קודשו.”

“מי ייתן ואורחות חיינו יהיו עדות לתקווה שיש לנו במשיח ישוע”

“עלינו לקרוא, להרהר ולאשר את כתבי הקודש, כדי להשתתף בטבע האלוהי ולהתגבר על מאבקי החיים.”

“אתה תתגבר על כל מגבלה ותמריא גבוה על כנף הנשר.”

“אין אהבת חיים בלי ייאוש מן החיים”

“אלה שקרים. הכול שקרים. חלקם פשוט יפים יותר מאחרים, זה הכול. אנשים רואים את מה שהם חושבים שנמצא שם.”

“בני אדם מכירים בדואליות, באוטונומיה ובטווח החופש של הנפש והגוף, וכל בני האדם מבינים את תמותתם המתקרבת. בניגוד לבעלי חיים אחרים, המין האנושי מכיר את הייאוש שמביא עמו ההבנה של הבלתי נמנעות שבמות כל היצורים החיים. רדיוס המחשבה האנושית הנוגע בקו האורך של קיומנו החולף גורם כאב אינסופי. החיפוש אחר הקלה בייסורים הקיומיים מדרבן אותנו להרהר בעניינים רוחניים, והתחום הזה של פעילות מנטלית דוחף אותנו להתבונן בהיקף של חזיתות לא נודעות. יכולתנו להבין את מצפן החיים והמוות מאפשרת לנו לראות את היקף העולם כעשוי מעבר, הווה ועתיד ביחס לחיינו שלנו. האופן שבו אדם רואה את טווח חייו הארציים והאופן שבו אדם מסביר לעצמו את צעדתו לעבר שממה של מוות יוצר מערכת אמונות המפרידה בין אנשים למעמדות, והווריאציות בין מערכות האמונה של בני המעמד משלימות את מי שאנו חושבים שאנו.”

“אבוד בזמן, אך כעת אני נושע בחסד”

“אפשר לגשת אל מעשה הכתיבה בעצבנות, בהתרגשות, בתקווה או בייאוש... גשו אליו בכל דרך, רק לא בקלות ראש.”

“מילים מעודדות הן ידיים שמושכות אחרים מתוך ייאוש החיים.”