“הרבה יותר הייתה מעדיפה שהוא יהיה מת! היא לא יכלה לשבת לצדו כשהוא בהה כך ולא ראה אותה והפך הכול לנורא; השמים והעץ, ילדים משחקים, עגלות נגררות, משרוקיות נושפות, נופלים; הכול היה נורא. והוא לא יהרוג את עצמו; והיא לא יכלה לספר לאיש. "ספטימוס עבד קשה מדי" — זה כל מה שיכלה לומר לאמה שלה. לאהוב עושה אדם בודד, חשבה. היא לא יכלה לספר לאיש, אפילו לא לספטימוס עכשיו, ובהביטה לאחור ראתה אותו יושב במעילו המרופט לבדו, על הספסל, מכווץ, בוהה. וזה היה פחדני מצד גבר לומר שיהרוג את עצמו, אבל ספטימוס נלחם; הוא היה אמיץ; הוא לא היה ספטימוס עכשיו. היא שמה על צווארה את צווארון התחרה שלה. היא חבשה את הכובע החדש שלה והוא מעולם לא שם לב; והוא היה מאושר בלעדיה. שום דבר לא יכול היה לשמח אותה בלעדיו! שום דבר! הוא היה אנוכי. כך הם הגברים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←