“סיוטו של סופר הרגשתי אחיזה על זרועי שהרעידה את גופי, מושכת אותי בכוח אל מנהרה של חושך. איום התודעה גזל את נשימתי הסדירה. לרגע האמנתי שאני נתון במצור; נקרע מן השמים בעיצומה של טיסה, כנפיי חסרות תועלת מול הטפרים המפלצתיים המפוררים את מציאותי. נאבקתי להישאר, להישאר לבדי, באוויר. מושיט ידיים, שבכוח הדמיון היו לפתע זרועות מנוצות, תפסתי באוויר. ידי נצמדו למשהו מוצק. עץ. שולחן. ראשי הסתחרר בעוד אחזתי ברהיט, סובל מן האשליה של נפילה. "טסתי," התנשמתי, מבין לפתע שהכול היה חלום. "הפנטזיה הכי טובה שלי אי פעם." הרמתי את ראשי ממקום מנוחתו על שולחן הכתיבה, ועשיתי מאמץ מחשבתי לשמר את התמונות הדועכות, בתקווה ללכוד את מהותן בזיכרון לפני שייעלמו לעד. מרירות הכתימה את לבי לנוכח היד שקטעה אותי באחת והחזירה אותי אל ההכרה. מדוע תמיד מעירים אותי באכזריות כזאת דווקא כשאני עושה את עבודתי הטובה ביותר? מדוע לא לתת לי לחלום?”