ריי ברדברי

“אני שונא את כל הפוליטיקה. אני לא אוהב אף אחת משתי המפלגות הפוליטיות. אדם לא צריך להשתייך אליהן — אדם צריך להיות אינדיבידואל, העומד באמצע. כל מי ששייך למפלגה מפסיק לחשוב.”

“הספרים נועדו להזכיר לנו כמה חמורים וטיפשים אנחנו. הם המשמר הפרטוריאני של קיסר, לוחשים בעוד המצעד שועט במורד השדרה, "זכור, קיסר, בן תמותה אתה." רובנו איננו יכולים להתרוצץ, לדבר עם כולם, להכיר את כל ערי העולם; אין לנו זמן, כסף או כל כך הרבה חברים. הדברים שאתה מחפש, מונטג, נמצאים בעולם, אבל הדרך היחידה של האדם הממוצע לראות תשעים ותשעה אחוזים מהם היא בספר. אל תבקש ערבויות. ואל תצפה להיגאל בדבר אחד, באדם אחד, במכונה אחת או בספרייה אחת. עשה את חלקך בהצלה, ואם תטבע, לפחות תמות בידיעה שהיית בדרכך אל החוף.”

“לכן, אף שאמנותנו אינה יכולה, כפי שהיינו רוצים שתוכל, להציל אותנו ממלחמות, מחסור, קנאה, חמדנות, זקנה או מוות, היא יכולה להחיות אותנו בתוך כל אלה.”

“איסוף עובדות הוא חשוב. ידע הוא חשוב. אבל אם אין לך דמיון להשתמש בו בידע, הציוויליזציה היא בשום מקום.”

“אי אפשר ללמוד לכתוב בקולג'. זה מקום רע מאוד לסופרים, כי המורים תמיד חושבים שהם יודעים יותר ממך — והם לא. יש להם דעות קדומות. ייתכן שהם אוהבים את הנרי ג'יימס, אבל מה אם אתה לא רוצה לכתוב כמו הנרי ג'יימס? ייתכן שהם אוהבים את ג'ון אירווינג, למשל, שהוא המשעמם ביותר בכל הזמנים.”

“מדע בדיוני הוא כל רעיון שמופיע בראש ועדיין לא קיים, אבל בקרוב יהיה, וישנה הכול עבור כולם, ושום דבר לעולם לא יהיה עוד כשהיה. ברגע שיש לך רעיון שמשנה חלק קטן כלשהו מן העולם, אתה כותב מדע בדיוני. זה תמיד אמנות האפשרי, לעולם לא הבלתי אפשרי.”

“היא הייתה אישה עם מטאטא או יעה או סמרטוט או כף ערבוב בידה. ראית אותה חותכת בצק לפאי בבוקר, מזמזמת לו, או ראית אותה מניחה את הפאים האפויים בצהריים או מכניסה אותם פנימה, קרירים, בשעת הדמדומים. היא צלצלה בכוסות חרסינה כמו מצלצל פעמונים שווייצרי אל מקומן. היא גלשה במסדרונות ביציבות של שואב אבק, מחפשת, מוצאת, ומעמידה על תיקונן. היא עשתה מכל חלון מראות, כדי ללכוד את השמש. היא פסעה רק פעמיים בכל גן, מעדר בידה, והפרחים הרימו את אש רטטם אל האוויר החם בעקבותיה. היא ישנה בשקט ולא התהפכה יותר משלוש פעמים בלילה, רפויה כמו כפפה לבנה שאליה, עם שחר, תשוב יד זריזה. בקומה, היא נגעה באנשים כמו בתמונות, כדי ליישר את מסגרותיהם.”

“אתה רומנטיקן חסר תקנה, אמר פייבר. זה היה מצחיק אילו לא היה רציני. לא ספרים אתה צריך, אלא כמה מן הדברים שפעם היו בספרים. אותם דברים עצמם יכולים להיות היום ב״משפחות הסלון״. אותו פירוט אינסופי ואותה מודעות יכלו להיות מוקרנים דרך הרדיו והטלוויזיות, אבל אינם. לא, לא, בכלל לא ספרים אתה מחפש! קח זאת היכן שתוכל למצוא זאת, בתקליטי פונוגרף ישנים, בסרטי קולנוע ישנים, ובחברים ותיקים; חפש זאת בטבע וחפש זאת בעצמך. ספרים היו רק סוג אחד, או כלי קיבול אחד, שבו אחסנו הרבה דברים שפחדנו שנשכח. אין בהם שום דבר קסום כלל. הקסם נמצא רק במה שהספרים אומרים, באופן שבו תפרו את טלאי היקום יחד לבגד אחד עבורנו. כמובן לא יכולת לדעת זאת, כמובן עדיין אינך יכול להבין למה אני מתכוון כשאני אומר את כל זה. אתה צודק באינטואיציה, וזה מה שקובע.”

“כל הכתיבה שלי היא מתת אלוהים”

“כשדאגלס הלך, מוחו רץ; כשדאגלס רץ, מוחו הלך.”

“נהגתי לקחת את הסיפורים הקצרים שלי לבתים של בנות ולקרוא אותם להן. אתם יכולים לתאר לעצמכם את התגובה כשקוראים סיפור קצר לבחורה במקום למשש אותה?”

“האם הם לא מפחדים, אז? "יש להם דת בשביל זה.”

“עובדות אינן מעניינות אותי.”

“הספרייה שלו הייתה מקום אפל ויפהפה, מרוצף בספרים, כך שכל דבר יכול היה לקרות שם, ואכן תמיד קרה. כל מה שהיית צריך לעשות היה לשלוף ספר מן המדף ולפתוח אותו, ופתאום האפלה כבר לא הייתה כה אפלה.”

“כל אדם שממשיך לעבוד אינו כישלון. ייתכן שאינו סופר גדול, אבל אם יישם את המעלות הישנות של עבודה קשה ומתמדת, בסופו של דבר הוא ייצור לעצמו איזושהי קריירה כסופר.”

“זו הייתה בחברותם, הם פשוט רצו לרוץ לנצח, צל וצל.”

“לפעמים האיש שנראה הכי מאושר בעיר, עם החיוך הכי גדול, הוא זה שנושא את משא החטא הכבד ביותר. יש חיוכים וחיוכים; למד להבחין בין הזן האפל לבין הזן הבהיר. זה שצועק וצוהל וצוחק, חצי מהזמן הוא רק מכסה על משהו. הוא נהנה, והוא אשם. וכל בני האדם אכן אוהבים חטא, ויל, הו כמה הם אוהבים אותו, אל תטיל בכך ספק, בכל הצורות, הגדלים, הצבעים והריחות. יש זמנים שבהם אבוסים, לא שולחנות, מתאימים לתיאבון. שמע אדם מהלל אחרים בקול רם מדי, ותהה אם לא זה עתה קם מן הדיר. מצד אחר, אותו אדם אומלל, חיוור, מעונה, ההולך שם, שנראה כולו אשמה וחטא, ובכן, לעיתים קרובות זהו דווקא האיש הטוב שלך, עם טי"ת גדולה, ויל. כי להיות טוב הוא עיסוק מבעית; בני אדם מתאמצים בו ולפעמים נשברים לשניים. הכרתי כמה כאלה. צריך לעבוד פי שניים יותר קשה כדי להיות איכר מאשר כדי להיות החזיר שלו. אני מניח שמחשבה על הניסיון להיות טוב היא שגורמת לסדק לטפס במעלה הקיר בלילה אחד. גם אדם עם אמות מידה גבוהות, השערה הקטנה ביותר נושרת עליו ולפעמים היא קמלה את שדרתו. הוא לא יכול להניח לעצמו, לא יניח לעצמו לרדת מהקרס אם ייפול אפילו בנשימה אחת מן החסד.”

“מילים מטופשות, מילים מטופשות, מילים מטופשות, איומות ופוצעות.”

“מחשבות שקטות של קיץ על צהריי קיץ שקטים”

“קפוץ, ותגלה איך לפרוש את כנפיך בעודך נופל.”