מרק טוויין

“אדם מתקבל לכנסייה בשל מה שהוא מאמין בו, והוא מסולק ממנה בשל מה שהוא יודע.”

“לעולם אל תיתן לחינוך שלך להפריע ללמידה שלך”

“לעולם אל תאפשר למישהו להיות העדיפות שלך, בעוד אתה מאפשר לעצמך להיות האפשרות שלו.”

“הוא עשה את מיטב יכולתו. האם הוא כרה במישור.. הוא עשה זאת בהתלהבות.. האם הוא הוביל את המקהלה.. הוא עשה את מיטב יכולתו. אם הייתה לו משימה קבועה לעשות, הוא מעולם לא נח.. או אם זה היה פעם כן פעם לא אותו הדבר.. הוא עשה את מיטב יכולתו. אם הוא היה מטיף בתחומו, הוא היה פוסע ממזרח למערב, ומצפון לדרום.. בקור ובחום.. הוא עשה את מיטב יכולתו. הוא היה חוטף חוטא מתוך (האדס), ומנחית אותו עם הברוכים; ואז חוטף תפילה ונכנס שוב בריקוד, ועושה את מיטב יכולתו. הוא היה מקלל ושר וצועק ומתפלל, ורוקד ושותה ומתבדח, הוא עשה את מיטב יכולתו. כל מה שהאיש הזה נועד לעשות הוא עשה בהתלהבות; לא משנה מה היה החוזה שלו, הוא היה עושה את מיטב יכולתו...”

“עיסוקו של המבקר, בספרות, במוזיקה ובדרמה, הוא השפל מכל העיסוקים.”

“הדרך היחידה לשמור על בריאותך היא לאכול את מה שאינך רוצה, לשתות את מה שאינך אוהב, ולעשות את מה שהיית מעדיף שלא לעשות.”

“כאשר אהיה מלך לא יהיה להם רק לחם ומחסה, אלא גם לימודים מתוך ספרים, כי בטן מלאה אינה שווה הרבה כאשר המוח מורעב”

“חברים טובים, ספרים טובים ומצפון מנומנם: זהו חיי האידיאליים”

“הכלל מושלם: בכל ענייני הדעה יריבינו הם משוגעים.”

“אין לי שום זכות לבקר ספרים, ואני לא עושה זאת אלא כשאני שונא אותם. לעיתים קרובות אני רוצה לבקר את ג'יין אוסטן, אבל ספריה משגעים אותי עד כדי כך שאינני יכול להסתיר את טירופי מן הקורא; ולכן אני מוכרח להפסיק בכל פעם שאני מתחיל. בכל פעם שאני קורא את גאווה ודעה קדומה אני רוצה לחפור אותה מן הקבר ולהכות אותה על הגולגולת בעצם השוק שלה עצמה.”

“מעולם לא הייתה מלחמה צודקת, מעולם לא הייתה מלחמה מכובדת — מצד יוזם המלחמה. אני יכול לראות מיליון שנים קדימה, והכלל הזה לעולם לא ישתנה אפילו בשישה מקרים. החבורה הקטנה והרועשת — כרגיל — תצעק למען המלחמה. הדוכן יסתייג — בזהירות ובחשדנות — תחילה; המאסה הגדולה, הרחבה והקהה של האומה תשפשף את עיניה הישנוניות ותנסה להבין מדוע בכלל צריכה להיות מלחמה, ותאמר, ברצינות ובזעם, 'היא לא צודקת ולא מכובדת, ואין כל צורך בה.' ואז החבורה תצעק חזק יותר. כמה אנשים הגונים בצד השני יטענו וינמקו נגד המלחמה בדיבור ובכתב, ובהתחלה יזכו להקשבה ולמחיאות כפיים; אך זה לא יימשך זמן רב; האחרים יגברו עליהם בצעקות, ועד מהרה קהל המתנגדים למלחמה יתמעט ויאבד את אהדת הציבור. לא יעבור זמן רב ותראו דבר מוזר זה: הנואמים ייסקלו מן הבמה, וחופש הדיבור ייחנק בידי המוני גברים זועמים, אשר בלבם הסודי עדיין מסכימים עם אותם נואמים שנסקלו — כמו קודם — אך אינם מעזים לומר זאת. ועתה כל האומה — הדוכן וכל השאר — תאמץ את קריאת המלחמה, ותצעק עד שתאבד את קולה, ותתקוף בהמון כל אדם ישר שיתעורר לפתוח את פיו; ועד מהרה יפסיקו פיות כאלה להיפתח. אחר כך ימציאו המדינאים שקרים זולים, ויטילו את האשמה על האומה המותקפת, וכל אדם ישמח באותן אמיתות המרגיעות את מצפונו, וילמד אותן בשקידה, ויסרב לבחון כל הפרכה שלהן; וכך, בבוא העת, ישכנע את עצמו שהמלחמה צודקת, ויודה לאלוהים על השינה הטובה יותר שהוא זוכה לה לאחר תהליך זה של הונאה עצמית גרוטסקית.”

“אדם אינו אמיתי יותר מאשר כאשר הוא מודה שהוא שקרן.”

“זה הרעיד אותי. וכמעט החלטתי להתפלל, ולראות אם לא אוכל לנסות להפסיק להיות הילד שהייתי ולהיות טוב יותר. אז כרעתי ברך. אבל המילים לא באו. למה לא באו? לא היה שום טעם לנסות להסתיר את זה ממנו. וגם לא ממני. ידעתי היטב למה הן לא באו. זה היה מפני שהלב שלי לא היה ישר; זה היה מפני שלא הייתי הגון; זה היה מפני ששיחקתי משחק כפול. העמדתי פנים שאני מוותר על החטא, אבל עמוק בתוכי החזקתי בחטא הגדול מכולם. ניסיתי לגרום לפה שלי לומר שאעשה את הדבר הנכון והנקי, ואגש ואכתוב לבעלים של הכושי הזה ואגיד איפה הוא; אבל עמוק בתוכי ידעתי שזו שקר, והוא ידע את זה. אי אפשר להתפלל שקר — את זה גיליתי. אז הייתי מלא צרות, מלא ככל שיכולתי להיות; ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף עלה לי רעיון; ואמרתי, אני אלך ואכתוב את המכתב — ואז נראה אם אוכל להתפלל. ובכן, זה היה מדהים, איך הרגשתי קל כנוצה מיד, וכל הצרות שלי נעלמו. אז לקחתי דף נייר ועיפרון, שמח ונרגש כולו, והתיישבתי וכתבתי: מיס ווטסון, הכושי הבורח שלך ג'ים נמצא כאן, שני מילים מתחת לפייקסוויל, ומר פלפס תפס אותו והוא ימסור אותו תמורת הפרס אם תשלחי. האק פין. הרגשתי טוב, ושטוף ונקי מן החטא בפעם הראשונה שהרגשתי כך אי פעם בחיי, וידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא עשיתי את זה מיד, אלא הנחתי את הנייר בצד וישבתי שם וחשבתי — חשבתי כמה טוב שזה קרה כך, וכמה קרוב הייתי לאבד את עצמי וללכת לעזאזל. והמשכתי לחשוב. והתחלתי לחשוב על המסע שלנו במורד הנהר; וראיתי את ג'ים לפניי כל הזמן: ביום ובלילה, לפעמים באור ירח, לפעמים בסערות, ואנחנו שטים יחד, מדברים ושרים וצוחקים. אבל איכשהו לא הצלחתי למצוא שום מקומות שיקשיחו אותי נגדו, אלא רק את הסוג האחר. הייתי רואה אותו שומר על המשמר שלי מעל המשמר שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאוכל להמשיך לישון; ורואה כמה שמח היה כשחזרתי מתוך הערפל; וכשחזרתי אליו שוב בביצה, שם למעלה איפה שהיה הסכסוך; וכאלה זמנים; והוא תמיד היה קורא לי מותק, ומפנק אותי ועושה בשבילי כל מה שעלה על דעתו, ואיך תמיד היה טוב אליי; ולבסוף הגעתי לזמן שבו הצלחתי להציל אותו בכך שאמרתי לאנשים שיש לנו אבעבועות שחורות על הסיפון, והוא היה כל כך אסיר תודה, ואמר שאני החבר הכי טוב שלג'ים הזקן היה אי פעם בעולם, והיחיד שיש לו עכשיו; ואז במקרה הסתכלתי סביב וראיתי את הנייר הזה. זה היה רגע מכריע. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי הייתי צריך להחליט, לעד, בין שני דברים, וידעתי את זה. חשבתי דקה, כאילו עצרתי את נשימתי, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז, אני אלך לעזאזל" — וקרעתי אותו לגזרים.”

“אם ברצוננו ללמוד מהו באמת המין האנושי לעומקו, די לנו להתבונן בו בזמן בחירות.”

“מצא עבודה שאתה נהנה לעשות, ולעולם לא תצטרך לעבוד יום אחד בחייך.”

“ילדים וטיפשים תמיד אומרים את האמת”

“הלבוש המשובח ביותר שנעשה הוא עורו של האדם עצמו, אך, כמובן, החברה דורשת משהו יותר מזה.”

“לא השתתפתי בהלוויה, אבל שלחתי מכתב נחמד שבו אמרתי שאני מאשר אותה.”

“אחד ההבדלים הבולטים ביותר בין חתול לשקר הוא שלחתול יש רק תשע נשמות.”

“האוכל של ניו אורלינס טעים כמו הצורות הפחות פליליות של החטא.”