“מעולם לא הייתה מלחמה צודקת, מעולם לא הייתה מלחמה מכובדת — מצד יוזם המלחמה. אני יכול לראות מיליון שנים קדימה, והכלל הזה לעולם לא ישתנה אפילו בשישה מקרים. החבורה הקטנה והרועשת — כרגיל — תצעק למען המלחמה. הדוכן יסתייג — בזהירות ובחשדנות — תחילה; המאסה הגדולה, הרחבה והקהה של האומה תשפשף את עיניה הישנוניות ותנסה להבין מדוע בכלל צריכה להיות מלחמה, ותאמר, ברצינות ובזעם, 'היא לא צודקת ולא מכובדת, ואין כל צורך בה.' ואז החבורה תצעק חזק יותר. כמה אנשים הגונים בצד השני יטענו וינמקו נגד המלחמה בדיבור ובכתב, ובהתחלה יזכו להקשבה ולמחיאות כפיים; אך זה לא יימשך זמן רב; האחרים יגברו עליהם בצעקות, ועד מהרה קהל המתנגדים למלחמה יתמעט ויאבד את אהדת הציבור. לא יעבור זמן רב ותראו דבר מוזר זה: הנואמים ייסקלו מן הבמה, וחופש הדיבור ייחנק בידי המוני גברים זועמים, אשר בלבם הסודי עדיין מסכימים עם אותם נואמים שנסקלו — כמו קודם — אך אינם מעזים לומר זאת. ועתה כל האומה — הדוכן וכל השאר — תאמץ את קריאת המלחמה, ותצעק עד שתאבד את קולה, ותתקוף בהמון כל אדם ישר שיתעורר לפתוח את פיו; ועד מהרה יפסיקו פיות כאלה להיפתח. אחר כך ימציאו המדינאים שקרים זולים, ויטילו את האשמה על האומה המותקפת, וכל אדם ישמח באותן אמיתות המרגיעות את מצפונו, וילמד אותן בשקידה, ויסרב לבחון כל הפרכה שלהן; וכך, בבוא העת, ישכנע את עצמו שהמלחמה צודקת, ויודה לאלוהים על השינה הטובה יותר שהוא זוכה לה לאחר תהליך זה של הונאה עצמית גרוטסקית.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←