קמאנד קג'ורי

“מתתי בגיל הבשל עשרים. חייכו, כי לעולם לא ניתנה הזדמנות לאכזב אותי. מתתי בגיל המתקדם תשעים. חייכו, כי חיי היו מספקים הרבה מעבר לכך. מתתי לפתע — בהפתעה גמורה. חייכו, כי לא הייתי צריך לחלות לפניכם. מתתי ממחלה ממושכת. חייכו, כי ניתנה לי ההזדמנות להיפרד. לא רציתי לעזוב את כדור הארץ הזה. אבל חייכו, כי אני עדיין כאן ביניכם. למה אתם בוכים? האם אינכם רואים שאני מחייך?”

“שוב השתכרתי. אתה יין כה עז, ידידי. כדי להימלט מתסמיני הגמילה שלך, מחר אשתה לשוכרה. אוי, מדוע גרמת לי לאהוב? הייתי מודע, בהכרה ובשפיות לפני כן. אני חולה בגלל האשליה הזאת. השטן מתעתע בי יותר ויותר. הייתי נבל שניגנת בו ללא רבב כרצונך. הפרטיטורה שלך, שירת הזמיר שבתוך התווים שהולחנו כדי לכלוא אותי ולתת לי כנפיים. הו, לו רק יכלו לשמוע איך היא שרה! כעת אני צמא עד מאוד. מיתרי נותרו ללא מגע. אינך עוד נווה מדבר, ידידי, אלא תעתוע העומד במהרה להסתיים.”

“הדבר הקשה ביותר בעולם הוא להרפות ממי שחשבת פעם שאתה ולהגשים את האני האמיתי שלך, תוך נטילת הסיכון שלא יאהבו אותך. זוהי מימוש עצמי”

“אני רואה את כאבך בבירור כפי שאני חש את כאבי שלי. אני אשא בעולך כך שתרגיש אותו פחות. אל תשנא את העולם הזה. אל תשנא את האנשים האלה. אני אחלוק את תקוותי כך שתרגיש אותה יותר. אני רוצה שתראה את אהבתנו בבירור כפי שאני חש את אהבתך.”

“אהבה היא הסיבה היחידה שהיא סיבה מספקת”

“הוא ניסה למדוד את יומו על ידי ספירת השעות שעל פרק ידו. אני ניגבתי אותן וקראתי לו אסיר. הוא הניח את השעות על מאזניים עם שעות מימים קודמים כדי להשוות. אני לקחתי פטיש ושברתי הכול. הוא התכופף והרימה תחילה את רסיסי הדקות ואז טאטא את השניות. אמרתי לו שחסר לו מקום; נותרו שם כמה פירורים מנצנצים. "מה הם?" הוא שאל. "אלה רגעים," אמרתי. "ממה הם עשויים?" הוא שאל. הם זמנים, חשבתי, שבהם אתה מנצח במרוץ או כובש לב. הם זמנים שבהם אתה יולד או מניח משהו, מישהו, למנוחה. כשאתה מתעורר בבוקר עם חיוך כי הכול אפשרי. כשמישהו מחמיא לדבר שאתה הכי שונא בעצמך. זמנים שבהם אתה נבוך. זמנים שבהם אתה פוגע. זמנים שבהם אתה מתענג על ארוחה דשנה. זמנים שבהם אתה משרת אחרים ומרוצה מיום שנוצל היטב. "ממה הם עשויים?" הוא שאל שוב. "הם מורכבים מזמנים שבהם אנחנו נוכחים במלואנו." הרמתי אחד מהפירורים בקצה אצבעי. "אתה זוכר את זה?" שאלתי. "בוודאי," הוא אמר, "שרקתי במטבח באותו בוקר." "למה?" שאלתי. "כי ידעתי שאני אהוב.”

“ככל שאנו נכנעים יותר למה שאינו יכול להיות, כך אנו שולטים טוב יותר במה שיכול להיות.”

“חלפו ימי הקיץ, ומחשבתי עימם. לא עוד אתמסר לתקוות להשיב אותך אליי. התקווה היא שמכבידה את השלשלאות הללו ומאריכה את לילות הסתיו. אהיה לך אך לזיכרון: האוהב שדקלם שירי אהבה. עליי ללכת כעת, ואני מפציר בך שלא להביט לאחור.”

“הדבר היחיד שמונע מאיתנו להיות מאושרים הוא החשיבה.”

“יופי הוא התגלמות האהבה”

“בואו נלך למקום שבו העור הוא קשתות בענן, מועשר בכל גוון. שם המגדרים הם עננים, חסרי משקל וחסרי צורה דרכם. בואו נלך למקום שבו האמונות הן כוכבים, מאירות את מבטנו. שם גברים ונשים הם אחד, והבין-לבין הם אמת. בואו נלך למקום שבו אני חופשי לאהוב, כי איני יכול לחדול מלהיות אוהב אותך.”

“לפעמים, כשההשראה אוזלת, אני שותה מוזיקה קלאסית עד שמילותיי נשפכות החוצה.”

“אין התגלות במילותיי. אני רק מציין את מה שאחרים שכחו לרשום.”

“אם אתה רוצה למצוא את אלוהים, אז כל מה שאתה צריך לעשות הוא לאהוב.”

“איתך, אני קיים. בלעדיך, אינני קיים.”

“שירה אינה אי, היא הגשר. שירה אינה ספינה, היא סירת ההצלה. שירה אינה שחייה. שירה היא מים.”

“מעולם לא רציתי להיות קדוש מעונה — אפילו לא למען האהבה. אינני רוצה למות למענה. אני רוצה לחיות למענה.”

“כל מיני אנשים קוראים שירה: מהפכנים, חוקרים, סנטימנטליסטים וכו'. אבל מעל לכול, אוהבים קוראים שירה. למה? כי התאהבנו. ואז התאהבנו באהבה.”

“עינייך הן כמו גשם כבד הנופל מעננים הרה. במבט אחד, שטפת את השירים ששרטטתי בגיר על הקרקע והטבעת את כל אמונותיי. עכשיו, אני רק משרבט את שמך ומאמין באמת שלך. איני יודע דבר מלבדך.”

“אתה רואה אותה ועולה אל האהבה. אתה מתמלא קסם, משוגע שנמצא. באהבתך, אתה מאבד את עצמך והופך להיות היא. פעם היית בלעדיה, עכשיו איתה. אתה עדיין חש אותה ויורד אל האהבה. אתה מתלהב עד כלות, משוגע אבוד. באהבתך, איבדת את עצמך ואתה אותה. פעם היית איתה, עכשיו בלעדיה.”