אמרות רוסיות

“כוונתי עדיין היא לכתוב מחזה שינציח, אולי באופן ספקני למדי, את יום השנה החמישים למהפכה הרוסית. התחלתי בו בתחילת 1966, אבל מול חשיבותה העצומה וממשותה של המהפכה ההיא אני פשוט נבוך לחלוטין. אינני יודע מה לעשות איתה.”

“אבל אני עדיין יש לי דברים טובים יותר על הילדים. אני אסף הרבה, הרבה על ילדי רוסיה, אליושה. הייתה ילדה קטנה בגיל חמש שנשנאה על ידי אביה ואמה, אנשים 'מוסריים ומעולים ביותר, אנשי חינוך וטוב-חינוך'. אתה רואה, אני חייב לחזור על זה שוב ושוב, זהו תכונה מיוחדת של רבים, אהבתם להטריד ילדים, ורק ילדים. לכל סוגים אחרים של אנושות, התורמים מתנהגים באופן נדיב ומוסרי, כמו אירופאים תרבותיים וחנונים; אך הם אוהבים מאוד להטריד ילדים, אפילו אוהבים את הילדים בכך, בדיוק בגלל חוסר ההגנה שלהם, בגלל האמון המלאכי של הילד שאין לו מקלט ואין לו ערעור, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד,”

“אני אומרת ברוסית: 'עץ'. לא ידעתי מה זה 'עץ' באנגלית. הצביעתי על הטבעת הכסף שאני לובשת והעשיתי תנועה חיתוך. 'עץ. איפה?' הוא התבונן בי בהפתעה מוחלטת, ולאחר מכן שאל באנגלית מושלמת: 'למה את מדברת כך?'”

“אסור לך לדבר, או אני אהרוג אותך! אהרוג אותך? לא, סלח לי, אני אדבר. באתי לטעום את הנעימה הזאת. אני אוהב את החלומות של חברי הצעירים והאוהבים, רעדנים מחשק לחיים! "ישנם אנשים חדשים," קבעתם באביב שעבר, כשהתכוונתם להגיע כאן, "הם מתכננים להרוס הכל ולהתחיל באנושות. אנשים טיפשים! הם לא שאלו את עצתי! אני טוען שאין צורך להרוס דבר, רק להרוס את הרעיון של אלוהים באדם, כך צריך להתחיל. זהו, זהו מה צריך להתחיל בו. אה, גזע עיוור של בני אדם ללא הבנה! רק כשכל האדם יסרב לאלוהים — ואני מאמין שהפרק הזה, דומה לתקופות גאולוגיות, יגיע — ייפול הרעיון הישן של העולם בעצמו, ללא אנושות, ואף המוסר הישן, וכל יתחיל מחדש. יתאחדו האנשים לקחת מהחיים הכל ש”

“הנפש הרוסית מקום ערפל.”

“אך הוא הבין היטב, כי לנפש רכה זו של רוסי פשוט, שטופלת בכאב ובעמל, ובכל זאת בעיקר באי-צדק מתמיד ובחטא — שלו או של העולם — לא היה צורך חזק יותר מאשר למצוא מקדש קדוש או קדוש, אליו יתכרע ויתפלל.”

“מו יאן הוא המקביל הסיני של הסופר האפרטצ'יק הסובייטי-רוסי מיכאיל שולוחוב: תמים של המשטר.”

“היותך מגיע לעולם הכתיבה החדש הזה, עם הזמן לקרוא בעיר כמו פריז, שם היה דרך לחיות טוב ולעבוד – ללא קשר לכמה ענייתה היית – היה כמו קבלת תכשיט גדול. אתה יכול היה לקחת את התכשיט הזה איתך גם כשטיפסת, ובהרים שבהם חיית בשווייץ ובאיטליה, עד שנמצא את שרוונס בעמק הגבוה של פורארלברג באוסטריה, תמיד היו שם הספרים, כך שאתה חי בעולם החדש שגילית, בשלגים ובאדמות היערות ובקרחונים ובבעיות החורף שלהם ובמקלט הגבוה של מלון הטאובה בכפר ביום, ובלילה אתה יכול היה לחיות בעולם המופלא השני שהסופרים הרוסים נותנים לך.”

“נאט"ו הוקם על בסיס — עם ההנחה, בין אם מאמינים בכך ובין אם לא, שהוא נועד להגן על מערב אירופה מפני מתקפה רוסית. ברגע שחומת ברלין נפלה וברית המועצות החלה להתמוטט, ההנחה הזאת נעלמה. לכן, שאלה ראשונה: מדוע נאט"ו קיים?”

“אשמח מאוד אם לארצות הברית תהיה מערכת יחסים חיובית עם רוסיה, ואשמח מאוד אם לעם הרוסי, שהוא כה מוכשר, תהיה מדינה נורמלית שיוכל להתוות לה עתיד שונה.”

“אבל כל הרמזים הללו על חיזוי מה שאכן אירע בצד הצרפתי כמו גם בצד הרוסי בולטים עכשיו רק מפני שהמאורע הצדיק אותם. אילו המאורע לא היה מתרחש, היו רמזים אלה נשכחים, כשם שאלפי ומיליוני הצעות והשערות נשכחו עכשיו, שהיו רווחות באותה תקופה, אך הזמן הוכיח שהן חסרות יסוד, ולכן נמסרו לשכחה.”

“אך האדם הוא יצור חולף ומשפיל, וייתכן שדומה לשחקן שחמט, שבו עניינו הוא בתהליך הגעה למטרה מאשר במטרה עצמה.”

“אז, כעת היה לי הבעיה להעביר את מה שאני צריכה. מרלן המשיכה להכות בדלת, ודימיטרי יקום תוך דקות ספורות. התבוננתי באדם הזה, תקווה שראיתי מפחיד. מבעיניו נראה שהצלחתי. ניסיתי את השיחה של האדם הקדמון שאיתי עם אינה...אבל הפעם המסר היה קשה יותר. אמרתי ברוסית: "קולב". לא ידעתי מה המילה לסכין. ציינתי את הטבעת הכסופה שאני לובשת והעשיתי תנועת חיתוך. "קולב. איפה?" הוא התבונן בי בהברה מוחלטת ולאחר מכן שאל באנגלית מושלמת: "למה אתה מדבר כך?" "אוי לאלוהים," צעקתי. "איפה הארון?" "ארון?" "מקום שבו הם מחזיקים נשק?" הוא המשיך להתבונן. "אוי," אמר. "זה." בלאגן, הוא נטה את מבטו לכיוון הכותפות.”

“עכשיו ניתנת החיים בתמורה לכאב ולפחד, וזהו יסוד כל ההטעיה. עדיין לא מה שהוא צריך להיות האדם. יגיע אדם חדש, שמח וגאה. מי שלא מתעניין אם הוא חי או לא חי, הוא עצמו יהיה אלוהים. ואלוהים אחר לא יקיים עוד. "אז, לדעתך, אלוהים אחר זה קיים?" "לא קיים, אבל קיים. באבן אין כאב, אבל בפחד מהאבן יש כאב. אלוהים הוא כאב הפחד מהמוות. מי שמנצח את הכאב והפחד, הוא עצמו יהפוך לאלוהים.”

“בוא, ידידי. בוא ולך איתי בשביל שלפניך, הממתין לך בזרועות פתוחות – שביל ההומניזם – השביל שבו כל הולך רגל הוא פשוט אדם, לא נוצרי, יהודי, הינדי, מוסלמי, אתאיסט, מקסיקני, אמריקאי, קנדי, בריטי, אוסטרלי, רוסי, אסייתי, אפריקאי, אירופי או כל דבר אחר.”

“להיות סופר רוסי בסוף המאה התשע-עשרה ודאי פירושו היה לשאת גורל מר שאין ממנו מנוס. ככל שניסו להימלט מרוסיה, כך רוסיה בלעה אותם לעומק רב יותר.”

“לרוסי קל יותר מאשר לכל לאום אחר בעולם להפוך לאתאיסט, ולא רק שהוא הופך לאתאיסט, אלא שהוא ממש מאמין באתאיזם, כאילו מצא דת חדשה, ולא מודע שהוא חובר את אמונתו לשלילה. כך עוצמת צמאוננו.”

“כשסיים, שתה מהקערה. כולם שתו אחריו, אז עשיתי כך גם אני – ואז nearly choked to death. זה היה כמו אש בתוך נוזל. כל כוחי נדרש כדי לבלוע אותו ולא לשפוך אותו על הסובבים. "מה זה...?" שאלתי, בקושי. ויקטוריה צחקה. "וודקה." התבוננתי בקערה. "לא, זה לא וודקה. שתהיתי וודקה לפני." "לא וודקה רוסית." "לא נראה.”

“ההיסטוריה שלנו היא משחק היסטורי של התענוג המיידי בהטלת כאב. יש בשירים של נקרסוב תיאור כיצד חקלאי מכה סוס בעיניים, על "עיניו הנעימות", כולם ראו את זה. זה ייחודי לרוסיה. הוא מתאר כיצד סוס קטן ודליל, שנשבר תחת משא כבד מדי, לא יכול להתקדם. החקלאי מכה אותו, מכה אותו באכזריות, עד שהוא מכה אותו בסופו של דבר לא ידע מה הוא עושה בשיכוריות של אלימות, מכה אותו ללא רחם פעם אחר פעם. "אף על פי שאתה חלש, עליך לשאוב, אם תמות על כך". הסוס מתאמץ, ואז הוא מתחיל להכות את היצור העצום והערום בעיניו, בעיניו "הנעימות". הסוס הנואש משאיר את המשא, מתחיל להכות את היצור הערום והעצום בעיניו, רעד בכל גופו, נושף קשות, נע בצדדים, בתנועה לא טבעית, ספזמודית – זה אכזרי בנקרסוב.”

“לא, זה לא דברי מקובלים, אדון! אם עד עכשיו, למשל, נאמר לי "אהבה את שכנך" ואני אהבתיו, מה היה תוצאתו?. . . מה היה תוצאתו? שירחתי את חולצתי בשני, חילקתי אותה עם שכני, ושתינו נותרנו חצי ערומים, כדברי האמרה הרוסית: "אם תרדוף אחר כמה ארנבות בו-זמנית, לא תפגוש אף אחת מהן". אך המדע אומר: אהבה את עצמך ראשית, כי הכל בעולם מבוסס על אינטרס עצמי. אם תאהב רק את עצמך, תארגן את ענייניך כראוי, וחולצתך תישאר בשלמותה. ואמת כלכלית מוסיפה שיותר יסודות יציבים יש בחברה, יותר חולצות שלמות, כך תהיה יסודה יציב יותר ותעמוד על מטרתה המשותפת. ולכן, על ידי כך שאני מקנה לכל אחד, כמעין, ועובד כך ששתי שכני יקבל יותר מחולצה רוחצת, לא מתוך חסדות פרטיות מבודדות, אלא כתוצאה מפריח”