צ'ארלס דיקנס

“אני מוכרח לעשות משהו, אחרת אכלה את לבי...”

“האמנתי, מן האופן הבודד והמלא מחשבה שבו מלמלה אמי את שירה, שהיא הייתה לבדה. ונכנסתי חרש אל החדר. היא ישבה ליד האש, מיניקה תינוק, שאת ידו הזעירה החזיקה כנגד צווארה. עיניה הביטו מטה אל פניו, והיא ישבה ושרה לו. צדקתי עד כדי כך, שלא היה לה כל בן לוויה אחר. דיברתי אליה, והיא נבהלה וקראה בקול. אך כשראתה אותי, קראה לי דייבי היקר שלי, הילד שלי ממש! ובבואה חצי הדרך על פני החדר לקראתי, כרעה על ברכיה על הרצפה ונשקה לי, והניחה את ראשי על חיקה סמוך ליצור הקטן שצנח שם, והעלתה את ידו אל שפתי. הלוואי שמתי. הלוואי שמתי אז, עם התחושה ההיא בלבי! הייתי ראוי יותר לגן עדן מכפי שהייתי אי פעם מאז.”

“להיות כל אותם רומאים אצילים חיים לפניי, והולכים פנימה והחוצה לשעשועי, במקום להיות המורים הנוקשים שהיו לי בבית הספר, היה אפקט חדשני ומענג ביותר.”

“הייתי אישה מעושה, אילו העמדתי פנים שאני מופתעת מכך שבני מעורר רגשות כאלה; אבל איני יכולה להיות אדישה כלפי מי שמבין כל כך את מעלותיו”

“הניחו לדמעות שנשרו, ולמילים השבורות שהוחלפו בחיבוק הארוך והצמוד בין היתומים, להיות קדושות. אב, אחות ואם, נרכשו ואבדו, באותו רגע אחד. שמחה ואבל התערבבו בכוס; אך לא היו דמעות מרות: שכן אף האבל קם כה מרוכך, ועטוי בזיכרונות כה מתוקים ורכים, עד שנהפך להנאה חגיגית, ואיבד כל אופי של כאב.”

“אבל רוזה גילתה עד מהרה שמיס טווינקלטון לא קראה כהוגן. היא קיצצה את סצנות האהבה, הוסיפה קטעים בשבח הפרישות הנשית, והייתה אשמה בעוד מעשי מרמה אדוקים ובולטים.”

“הנציג הנוכחי של בני דדלוק הוא אדון מצוין. הוא מניח שכל התלויים בו הם חסרי כליל אופי, כוונות או דעות אישיות, ומשוכנע כי הוא נולד כדי לבטל את הצורך שיהיו להם כאלה. אילו היה מגלה את ההפך, היה פשוט נדהם — קרוב לוודאי שלא היה מתאושש לעולם, אלא רק היה נחנק ומת.”

“כל מה שניסיתי לעשות בחיי, ניסיתי לעשותו בכל לבי, היטב; לכל מה שהקדשתי את עצמי, הקדשתי את עצמי בשלמות; במטרות גדולות ובקטנות תמיד הייתי כולי רציני ומחויב.”

“שלח את הילד ואת האיש הילדותי יחד, והסמיק למראה הגאווה שמעלילה על מצבנו הישן והמאושר, ונותנת את שמה לתמונה מכוערת ומעוותת.”

“זה אינו גרוע יותר, משום שאני כותב עליו. זה לא היה טוב יותר, אילו עצרתי את ידי הסרבנית ביותר. שום דבר אינו יכול לבטל זאת; שום דבר אינו יכול לעשותו שונה מכפי שהיה.”

“אבל מדוע רוחות מהלכות על פני האדמה, ומדוע הן באות אליי? "מוטל על כל אדם," השיב הרוח, "כי הרוח שבתוכו תצא ותלך בין בני מינו, ותנדוד למרחקים ולרחבי עולם; ואם רוח זו אינה יוצאת בחיים, נגזר עליה לעשות כן לאחר המוות. היא נידונה לנדוד בעולם — אוי, אוי לי! — ולחזות במה שאינה יכולה לחלוק, אך הייתה יכולה לחלוק עלי אדמות, ולהפוך אותו לאושר!... איני יכול לנוח, איני יכול להישאר, איני יכול להתעכב בשום מקום. רוחי מעולם לא נדדה מעבר לגבולות הצרים של חור המרתף שלנו להחלפת כספים; ועתה מצפות לי מסעות מפרכים!”

“הוא הלך אל הכנסייה, והלך אנה ואנה ברחובות, וצפה באנשים הממהרים לכאן ולכאן, וטפח על ראשי הילדים, וחקר קבצנים, והציץ אל מטבחי הבתים, והביט מעלה אל החלונות, וגילה שהכול יכול להסב לו עונג. הוא מעולם לא חלם שאיזו הליכה, שמשהו כלשהו, יוכל להעניק לו אושר כה רב.”

“כשבאתי אליך, לבסוף (כפי שתמיד עשיתי), באתי אל השלום ואל האושר. אני שב הביתה, עכשיו, כמו נוסע עייף, ומוצא תחושת מנוחה מבורכת כזאת!”

“כאשר התובע הכללי חדל, עלה באולם זמזום כאילו ענן של זבובים כחולים גדולים רוחש סביב האסיר, בציפייה למה שהוא עתיד במהרה להיות.”

“אינני דואג לאיש על פני האדמה, ואף איש על פני האדמה אינו דואג לי.”

“זכור כמה חזקים אנחנו באושרנו וכמה חלש הוא באומללותו!”

“זהו רק מבט חטוף על עולם האופנה שאנו מבקשים אחר הצהריים הבוצי הזה עצמו.… יש בו הרבה טוב; יש בו הרבה אנשים טובים ונאמנים; יש לו מקומו המיועד. אבל הרע שבו הוא שזהו עולם העטוף ביותר מדי צמר גפן של תכשיטנים וצמר עדין, ואינו יכול לשמוע את שאון העולמות הגדולים יותר, ואינו יכול לראותם כשהם חגים סביב השמש.”

“אתה מעמיק את הפגיעה. די בכך כבר.”

“חג מולד שמח, שמח, היכול להשיב אותנו אל אשליות ימי ילדותנו, להזכיר לזקן את תענוגות נעוריו, ולהעביר את הנוסע חזרה אל אחיו הבוערת ואל ביתו השקט!”

“בוודאי, אף אחד מהם אינו רואה הווה מאושר, כשהשער נפתח ונסגר, ואחד נכנס, והאחר הולך משם.”