“האמנתי, מן האופן הבודד והמלא מחשבה שבו מלמלה אמי את שירה, שהיא הייתה לבדה. ונכנסתי חרש אל החדר. היא ישבה ליד האש, מיניקה תינוק, שאת ידו הזעירה החזיקה כנגד צווארה. עיניה הביטו מטה אל פניו, והיא ישבה ושרה לו. צדקתי עד כדי כך, שלא היה לה כל בן לוויה אחר. דיברתי אליה, והיא נבהלה וקראה בקול. אך כשראתה אותי, קראה לי דייבי היקר שלי, הילד שלי ממש! ובבואה חצי הדרך על פני החדר לקראתי, כרעה על ברכיה על הרצפה ונשקה לי, והניחה את ראשי על חיקה סמוך ליצור הקטן שצנח שם, והעלתה את ידו אל שפתי. הלוואי שמתי. הלוואי שמתי אז, עם התחושה ההיא בלבי! הייתי ראוי יותר לגן עדן מכפי שהייתי אי פעם מאז.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←