מים

“יש על כדור הארץ יותר מיליארד בני אדם שאינם יכולים לגשת למים לשתייה נקיים”

“בצד הדרך, שם זרם דק של מים מנביעה קטנה שמר על הקרקע לחה, מצאתי... ענף של... פרפרים קטנים, כחולים, ששתו את המים. הלכתי בדרך זו רק ביום שמש, וכל פעם שראיתי את הענף הכחול והדחוס, היה זה יום חופש.”

“היזהר מן האיש שאינו מציע מים, גובה יותר מדי על מים, מבקש יותר מדי מים, ומן האיש שעושה את המים לעסקו.”

“פתחתי את התריסים שלי והבטתי בקומפורט, כשהיא צועדת בגשם הכבד, בוכה במרירות. שמעתי את אמא אומרת: לאן שתרצי ללכת, את יכולה, אבל אל תחזרי שוב לבית הזה. קומפורט הייתה יפה, אבל תכונות הגניבה שלה הביאו עליה חרפה והכתימו את יופייה ברושם אפל. הבטתי בה, כשהיא צועדת יחפה על האדמה הבוצית שהייתה עמוסה במי גשמים.”

“האל הפך מים ליין. כל מה שאני מציעה הוא נסיעה למכולת.”

“אם תשקה את חלומותיך במצוינות, ההצלחה תצמח.”

“זה הרגיש כאילו נורה בחץ, וויל נרתע לאחור. כוס היין שלו התרסקה על הרצפה והתנפצה. הוא זינק על רגליו, נשען בשתי ידיו על השולחן. במעורפל היה מודע למבטים, ולקולו המודאג של בעל הפונדק באוזנו, אבל הכאב היה גדול מדי מכדי לחשוב דרכו, כמעט גדול מדי מכדי לנשום דרכו. המתח בחזהו, זה שחשב עליו כאחד מקצותיו של חוט שקשר אותו לג'ם, נמתח עד כדי כך שהיה חונק את לבו. הוא מעד הרחק משולחנו, נדחק דרך קבוצה צפופה של לקוחות ליד הבר, והגיע אל דלת הכניסה של הפונדק. כל מה שיכול היה לחשוב עליו היה אוויר, להכניס אוויר לריאותיו כדי לנשום. הוא דחף את הדלתות פתוחות והתגלגל למחצה אל תוך הלילה. לרגע שכך הכאב בחזהו, והוא נשען לאחור אל קיר הפונדק. גשם ירד בווילונות, הספיג את שערו ואת בגדיו. הוא התנשם, לבו מקרטע בתערובת של אימה וייאוש. האם זה רק המרחק מג'ם שמשפיע עליו? הוא מעולם לא חש דבר כזה, אפילו כשג'ם היה במצבו הגרוע ביותר, אפילו כשנפצע וויל כאב מכאב אוהד. החוט נקרע. לרגע הכול הלבין, החצר נשטפה דרכו כאילו בחומצה. וויל התקפל על ברכיו, מקיא את ארוחתו לתוך הבוץ. כשהעוויתות חלפו, הוא נעמד בקושי על רגליו ונתקל החוצה, בעיוורון, הרחק מהפונדק, כאילו ניסה להקדים את כאבו שלו. הוא התנגש בקיר האורוות, ליד שוקת הסוסים. הוא צנח על ברכיו כדי לטבול את ידיו במים הקפואים — וראה את בבואתו שלו. שם היה פניו, לבנות כמת, וחולצתו, וכתם אדום שהלך והתרחב על החזית. בידיים רטובות הוא אחז בדשיו ומשך את החולצה פתוחה. באור העמום שנשפך מן הפונדק, הוא יכול היה לראות שהרונה של הפרבאטאי שלו, ממש מעל לבו, מדממת. ידיו היו מכוסות דם, דם מעורב בגשם, אותו גשם ששטף את הדם מעל חזהו, וחשף את הרונה בעוד היא מתחילה לדהות משחור לכסף, משנה את כל מה שהיה הגיוני בחייו של וויל לשטות. ג'ם היה מת.”

“מתי עבודה מרגישה משמעותית? בכל פעם שהיא מאפשרת לנו לעורר עונג או להפחית סבל אצל אחרים. אף שלעתים קרובות מלמדים אותנו לחשוב על עצמנו כאגואיסטים מטבענו, הכמיהה לפעול באופן משמעותי בעבודתנו נראית כחלק עיקש לא פחות ממבנה אישיותנו מאשר התיאבון שלנו למעמד או לכסף. משום שאנו בעלי חיים המונעים על ידי משמעות ולא רק יצורים חומרניים, אנו יכולים לשקול ברצינות לוותר על ביטחון למען קריירה המסייעת להביא מי שתייה לאזורים כפריים במלאווי, או להתפטר מעבודה במוצרי צריכה לטובת עבודה בסיעוד לבבי, מתוך מודעות לכך שבכל הנוגע לשיפור מצבו של האדם, דפיברילטור מכויל היטב עדיף אפילו על הביסקוויט המשובח ביותר. אך עלינו להיזהר מלהצר מדי את רעיון העבודה המשמעותית, מלהתמקד רק ברופאים, בנזירות של כלכותה או באסכולת האמנים הישנים. ישנן דרכים פחות נשגבות לתרום לקידום הטוב המשותף........מיזם שניחן במשמעות עשוי להיראות משמעותי רק כאשר הוא מתקדם במהירות בידיהם של מספר מצומצם של שחקנים, ולכן כאשר עובדים מסוימים יכולים ליצור קשר דמיוני בין מה שעשו בימי עבודתם לבין השפעתם על אחרים.”

“מַיִם כְּהַיְדֵךְ, חֲנֻנִים וּמִתְחַנְּנִים, אֲבָל בְּיָדֵם, מְרֵעִים וּמְרֻשָׁעִים.”

“אני חושב שפעמים רבות הרפובליקנים והדמוקרטים, הליברלים והקונסרבטיבים, כולם רוצים אוויר נקי לנשימה ומים נקיים לשתייה. אני בטוח שרבים מאיתנו סבורים שאשות צריכות לקבל את אותו שכר כמו גברים אם הן עושות את אותו העבודה. אני חושב שאנחנו כולם רוצים בתי ספר טובים לילדינו. אם הייתי מקבץ את כל אלה, אני חושב שאנחנו למעשה מסכימים על יותר דברים ממה שאנחנו חושבים.”

“אפשר “לתפוס את הקשת” – “קשת בחשכה” דרך “ילדי רוקנרול” “צוללן קדוש” יארוב “לפני הנפילה” של “אלקטרה” “כל הטיפשים הפליגו משם” “ישו, מריה ורוח הקודש” – “אדון היום האחרון” “אדון הירח” אתה כשאני “רגל אחת בקבר” עם ה“שחור” שלנו, “רגליים קרות”, “מסתורין” של “כאב” אתה משתוקק אתה “נתפס באמצע”, “בין שני לבבות” כש“רעב לגן עדן” “צייד הלב” כואב “מלאכים נפולים” “מאכילים את לבי” “חלומות חום” “מאכילים את ראשי” “אני” “שקר נוסף” “אחרי הכול (המתים)” לא “אשם” אם אתה “מסתתר בקשת” עם סולו הגיטרה המושלם שלך “אל תספר לילדים” כדי “לחלום רע” אל “תיתן לה את האקדח” כדי ללכת בעקבותיו “אל תדבר עם זרים” ה“עיניים הרעות” האלה יכולות לראות “אדון הלילה” “נוהג רע”; “עיניי” שונאות לפנטז “בושה על הלילה” “הגבר את הלילה” עכשיו זה “זמן לשרוף” “מעוות” “וודו” “הולך על מים” והיום תורנו “דם מאבן” “נולד בשמש” אני “טוב יותר בחשכה” “חסר נשימה” “אסיר גן העדן” אתה! לעד אתה בן אלמוות “לב קדוש” “צמרמורות” שוכב “עירום בגשם” “זה חייך” – “פראי”! את “כללי הזהב” שלך אנו מרוויחים “בחלומות” “אני דוהר בלילה” אני “מאבד את שפיותי” “שקר נוסף”: “אלוהים הממוחשב” “גן עדן וגיהינום” שלך – יהירותי! ב“הרג הדרקון” “יכולתי להיות חולם” אני “האחרון בתור” ל“צרוח” כ“צורח” בלתי נראה עכשיו כשאתה אינך “סוף העולם” כאן “ישר דרך הלב” “דחיפה” “עוד יום רגיל” בפחד “ילדי הים” “גוססים באמריקה” האם זה “מוות מאהבה”? “פנים בחלון” מחפשות “צועני” מלמעלה “צופה בכוכבים” יקר מ“כבישים מהירים מוזרים” אהבתנו “לחיים שלך” “אנחנו רוקדים” “עוד אחד לדרך” “העולם האחר” מחדש “לילה אחד בעיר” עם “אבירי הניאון” “העיניים” “הישארו מחוץ למוחי” “הסופרמן של השקיעה” המוכה כוכבים הוא מה שאנו כמהים למצוא “האיש שהיה למלך” הוא “האיש הממסדי” “תירה תירה” כדי “להפוך לאבן” “כשאישה בוכה” לתכנן “לקום ולצעוק” לפני “מלך הרוקנרול” אף ש“אלוהים שונא מטאל כבד” “תאכל את הלב שלך” כדי להגיע אל היעד. מתוך השיר – Holy Dio: the Diver (מחווה לרוני ג'יימס דיו)”

“הפועלים המעולים ביותר באבן אינם כלי נחושת או פלדה, אלא המגעים העדינים של האוויר והמים, הפועלים בנחתם עם הקצבה נדיבה של זמן.”

“זה גס להסתכל כך, אמר הטרול. פיו נפתח עם פס קטן של קצף, ונסגר שוב בדיוק באותו האופן שבו מים נסגרים מעל אבן. באמת? למה? שאל רינסווינד. איך הוא מחזיק את עצמו יחד, צרח עליו מוחו. למה הוא לא נשפך?”

“זה קצר מדי, אמרה, קצר מדי עד מאוד. מעולם לא נראה איש עצוב כל כך. מר ומושחר, באמצע הדרך למטה, באפלה, בפיר שנמתח מן אור השמש אל המעמקים, אולי נוצרה דמעה; דמעה נפלה; המים היטלטלו לכאן ולכאן, קיבלו אותה, ונחו. מעולם לא נראה איש עצוב כל כך.”

“התמונות פגעו בו כקצב אש. קשרים זרמו בו חשמל. עורקים. שורשים. ברק מפוצל. נהרות צדדיים. ענפים. זרעים עקלו סביב עצים, עדרי חיות, טיפות מים זורמות יחד”

“בוקר טוב," אמר בילבו, וזהו היה. השמש זרחה, והצמחים היו ירוקים ביותר. אך גנדלף צפה בו מתחת לגבותיו הארוכות והמאופרות, שצצו מעבר לגב השטיחה של כובעו. "מה אתה אומר?" אמר. "האם אתה משתף לי בוקר טוב, או שאתה אומר שזה בוקר טוב גם אם אני לא רוצה, או שאתה מרגיש טוב היום, או שזה בוקר שיש בו טוב?" "כל אלה יחד," אמר בילבו. "ויש בו עוד, בוקר יפה מאוד לעשן סיגריה מחוץ לבית..." "בוקר טוב," אמר בסוף. "אנחנו לא רוצים הרפתקאות כאן, תודה. אתה יכול לנסות מעבר לרכס או מעבר למים." בכך הוא הכוין שסיום הדיבור קרוב. "כמה דברים שאתה משתמש בהם בביטוי 'בוקר טוב'!" אמר גנדלף. "עכשיו אתה אומר שאני רוצה להיפטר ממך, ושלא יהיה טוב עד שאני אעזוב.”

“אני מאמינה שאנחנו עדיין כה תמימים. המינים עדיין כה תמימים עד שאדם שעשוי להירצח מאמין שהרוצח, ממש לפני שהוא מהדק את המפתח האחרון על גרונו, יהיה בו די חמלה כדי לתת לו כוס אחת מתוקה של מים.”

“כמו שהמים רטובים והימים ארוכים, וכמו שחבר תמיד יאכזב אותך בסוף.”

“השולחן שלי פונה אל המים, ואני מאושר לגמרי לשבת שם. אני אף פעם לא בודד.”

“מים הם מים. מים הם מקור החיים.”