פגיעות

“בפנים, מחקי הבריונים עדינים יותר ממחקי הצנועים.”

“אני אוהב מאוד להאמין שבעת מותי אני אוכל לחיות שוב, שחלק מחושב, מרגיש, זוכר ממני ימשיך להתקיים. אך ככל שאני רוצה להאמין בכך, וכל עוד קיימות מסורות תרבותיות עתיקות ורחבות היקף שטוענות לחיים לאחר המוות, אני לא יודע על דבר שמבטיח שזה יותר מאשר תפיסה רצונית. העולם כה יפהפה, מלא באהבה ובעומק מוסרי כה גדול, עד שאין סיבה לשקר לעצמנו בסיפורים יפים שאין להם ראיות טובות. נראה לי טוב יותר, במיוחד בנחיתותנו, להסתכל במוות בעין ולהתגמל בכל יום על ההזדמנות הקצרה אך המהללת שמציעה החיים.”

“אף אחד לא רואה את עוזך, נכון? אף אחד לא רואה את הקרב השתוקן שאתה נלחם בו נגד המוח המגן עליך, שמנסה לשמור עליך מבזיון על ידי שמירה עליך ממסוכנות, מבחינה, מאמת. אולי אחרים לא רואים, אבל אתה רואה לפעמים, נכון? במראה, באותם עיניים, מתחננות על כך שמי אחד יראה. אתה ראית. זה אמיתי. אתה חזק. אתה נלחם על משהו נפלא. אל תאפשר למי שיהיה שיכנע אותך אחרת—בעיקר לא לחשבותיך.”

“אין פרס גדול בהסתגרות רגשית, אין פרס רחמים על איסוף כעסך בתוך עצמך. אף אחד לא יגיע להברך על האכזבה הכרונית שלך. אם תפתח, אולי תגרום לאנשים לאי נוחות. אולי תפעיל סכסוך. אולי תידחה, תביקורת, תישפט. הכל בא עם מחיר, הכל כולל תשלום. אמיתות עשויה לדרוש כאב, אך היא גם מפתחת את הדלתות לשמחה, יצירתיות, כבוד עצמי, אמפתיה. לעומת זאת, איסוף עצמי ייקח ממך את כל יופייה של העולם בתמורה לכלא של נוחות. האם זה אכן שווה את זה? האם לא הזמן לשבור את הכבלים?”

“אני רציתי, כל כך זמן, שמייקם יבין אותי טוב יותר ממה שאני מבינה את עצמי, לקחת על עצמו שליטה בי, להציל אותי, לתקן הכל. חשבתי שהקשה ביותר בחברות אוהבת, הולכת ריפוי הדדית, יהיה להציג בפני אדם את נקודות החלשות והחשופות שלי, אף על פי שנפגעתי פעמים רבות לפני כן. זה לא היה הקשה ביותר. הקשה ביותר היה להבין שאף אחד, לא משנה כמה רחום וטוב הוא, לא יאמר תמיד את הדברים הנכונים. גם אני לא. הקשה ביותר היה ללמוד לבטא את מה שאני צריכה, לשמוע את מה שצורכים אחרים, ללמד אחרים איך לומר לי מה הם צורכים. אינטימיות דורשת תקשורת. הרבה. אנחנו כולם יש לנו טריגרים. אני לא יודעת את טריגריך, ואתה לא יודעת את טריגרי. לא משנה כמה אני אוהבת או מסתמכת עליך, אתה לא יכול לדעת בדיוק את המילים שאני צריכה לשמוע, את המילים שאני לא ר”

“לעיתים קרובות אנחנו נסחפים בתוך התגובות שלנו ושוכחים את הפגיעוּת של האדם שמולנו.”

“לעיתים קרובות, קריאת התמיכה היא הדבר האמיץ ביותר שעושים.”

“אדם שמח אינו חסר אבל או צער. השמחה היא קבלת הסבל, ולא חסרוּתו.”

“אין אנו יכולים להכיר באהבה כל עוד אנו עומדים על עמדתנו, חסרי יכולת לוותר על חיבוק הכוח שלנו, כל עוד כל תחושת חולשה מעוררת פחד בנשמותינו. חוסר האהבה הוא עינויים.”

“היה מי שאתה. עשה מה שאתה אוהב. דבר מה שאתה מרגיש. אל תסתר את האנושיות שלך. חגוג אותה. אמץ אותה. כך אתה משנה את העולם.”

“כל המיתוס הרומנטי של התרבות שלנו אמר לנו שבעת שנמצאים באהבה אמיתית עם בן/בת זוג, היא תמשיך. אך שותפות זו נמשכת רק אם שני הצדדים נשארים מחויבים להיות אוהבים. לא כל אחד יכול לשאת את משקל האהבה האמיתית. לבבות פצועים מתרחקים מאהבה כי הם אינם רוצים לעשות את העבודה של הריפוי הנדרשת כדי לשמור ולטפח אותה. רבים, במיוחד גברים, לעיתים קרובות מתרחקים מאהבה אמיתית ומבחרים בקשרים שבהם הם יכולים להיות מנותקים רגשית כשהם רוצים, אך עדיין מקבלים אהבה מאדם אחר. בסופו של דבר, הם מבחרים בכוח על פני אהבה. כדי להכיר ולשמור על אהבה אמיתית, עלינו להיות מוכנים לוותר על רצון הכוח.”

“המשפחה שלי היא הפגיעות שלי.”

“החיים שבריריים. היו זהירים בחיים.”

“יש לך שתי אפשרויות בחיים כשמתמודדים עם תצפיות כנות של אחרים שמכעיסות אותך: אתה יכול להתבייש ולכסות זאת בגאווה שמובילה אותך לכיוון ההפוך, כדי להראות שהם טועים. או שאתה יכול לשבור את חומות הגאווה על ידי קבלת הפגיעות כחוזק, לא כחולשה. כשאתה הולך דרך הפגיעות שלך, תפגוש בענווה בדרך לאומץ. משם, האומץ מאפשר לנו לשחרר בושה ולעלות גבוה יותר אל האדם שאנחנו אמורים להיות, ולא אל האדם שצריך להיות צודק. זהו הדרך לביטחון עצמי והערכה עצמית.”

“אם היה בחיים שיעור גדול כלשהו, הרי הוא זה: שום קרב לא ניצח מעולם באמצעות שתיקה.”

“כמובן שתפיסת עולם נוקשה, מצומצמת ואבסולוטית היא הכי קלה להחזקה, בעוד שהתמונה הנזילה, הלא ודאית והמשתנה שאני תמיד נושא איתי פגיעה הרבה יותר. ובכל זאת אני חייב להיאחז בכל כוחי ב... נשמה שלי; חייב להחזיק באינסטינקטים הליצניים, השובבים, המורדים ויוצאי הדופן שלה, לא משנה כמה חזקה הסערה. ואם זה יפיל אותי לתוך סתירה ופרדוקס, שיהיה כך; חייתי באוקיינוס המבולגן הזה כל חיי. דגתי בו בשביל האמנות שלי. הים הסוער הזה היה הים מחוץ לחלון חדר השינה שלי בבומביי. זה הים שבו נולדתי, ואותו אני נושא בתוכי לכל מקום שאני הולך.”

“כשנפגעים, הגוף מתחיל מיד לנסות לרפא את הפגיעה. כך גם עם הרגשות: אם נפגענו פגיעה חברתית, כגון דחייה או התעללות, מיד מתחילים לנסות לרפא אותה. כמו שהדם יוצא מפצע, כך זורמים הרגשות מפצעים נפשיים. ואז, מה אנו באמת צריכים באותו רגע? כשאנחנו מחוץ לסיטואציה המסוכנת שפגעה בנו, וכשמשהו קטן מעורר אותנו – מה אנו צריכים? צריכים שיהיה לנו מישהו שיקבל אותנו ויאמר: "וואו, אתה רגיש מאוד, לא?" או "שמע, לא כוונתי כך"? צריכים שיהיה מישהו שיפריך את מעשיו או יאמר לנו להרגיע, כי הסיטואציה לא דרשה תגובה כזו? ואולי, מאיתנו עצמנו, אולי לא צריכים ארבעה פאונד של דין וחשבון עם כמות גדולה של בושה? צריכים לברוח, לדכא, לשנוא את הרגישות ”

“כשאני מתרגשת, חושבת אני: "זה יימשך לנצח" או "מה אם זה יימשך לנצח". חושבות עליי שיש לוותר, לברוח, להסתתר, להגן על עצמי. מחשבות אלה, לא אוכל לשנותן. מה שאני יכולה לשנות הוא כיצד אני מגיבה להן. האם אאמין ללא תנאי לאלו הרעיונות, או שאקבל אותם כתופעות לוואי של החוויה הזמנית של הכאב? האם אפעל על כל מחשבה שמתעוררת באש השריפה, או שאאחוז בעצמי בחמלה ואאמר, "זה יסתיים, אני יודעת שזה כואב. אני אוהבת אותך"? הכוח שלי שוכן בבחירות אלה.”

“פגיעוּת היא השער אל הרגשה. הרגשה היא השער אל כוח.”

“אֵלּוֹ הַיָּמִים קְשִׁים, אֲבָל אֶל־תִּמְשֶׁךְ אֲנִי מְבֻלְבְּלָה, כְּהֵרָעָה, שׁוּנָה. אֲנִי מְחֻשָּׁבֶת. אֲנִי בֹּכֶה לְרַפּוֹת. אִם־רְאִיתָ אֹתִי בְּרֹגַעֵי הַזֶּה, עַל־אִי־יִרְאֶה אֶתְכֶם כִּי אֲנִי מְבֻלְבְּלָה. אֲנִי לֹא קוֹרֶא לָזֶה מְבֻלְבְּלוּת. אֲנִי קוֹרֶא לָזֶה חִזּוּק”