סטודנטים

“כשהייתי סטודנט בקולג' והתעניינתי בבלשנות, הדאגה בקרב הסטודנטים הייתה: זה מאוד כיף, אבל אחרי שנעשה ניתוח מבני של כל שפה בעולם, מה יישאר? ההנחה הייתה שבעצם לא נותרו חידות.”

“למה כולם בוהים? דרש אלבוס, והוא ורוז סובבו את ראשיהם כדי להביט בתלמידים האחרים. אל תיתן לזה להדאיג אותך, אמר רון. זה אני. אני מפורסם מאוד.”

“מה שפגום באוניברסיטאות הוא שהסטודנטים הם ילדי בית ספר, בעוד שמהותו של החינוך האוניברסיטאי היא שהם צריכים להיות מבוגרים.”

“אני מופתעת כל כך כשסטודנטיותי נהגות כאילו הן יכולות לקרוא רק נשים, או כשסטודנטיות שחורות נהגות כאילו הן יכולות לקרוא רק שחורים, או כשסטודנטים לבנים נהגות כאילו הן יכולות להתאחד רק עם סופרת לבנה.”

“סטודנטים עושים כיום הכל בלפטופים, ולכן אני בטוח מאוד שהטרנד של ספרים אלקטרוניים יתרחב.”

“לפעמים מלחמה נחוצה כדי ללמד אותנו את ערכה של השלום. לפעמים צריך ללמוד את הערך האמיתי של דיפלומטיה בהימנעות ממלחמה. ואני מעדיף שהתלמידים שלי ילמדו את הלקחים האלה במגרש המשחקים ולא בשדה הקרב.”

“מה כל כך מתגמל בחברות?” שאל בני, מכווץ את שפתו העליונה בהבעה חמוצה. “ליצור חברים לוקח יותר מדי זמן ומאמץ, ולשם מה?” ישבתי על קצה מיטתו, מבינה כיצד זה עשוי להיראות פשוט יותר ללכת בחיים לבד. “לחברות יש תגמולים ייחודיים,” אמרתי לו. “הם יכולים להיות בלתי צפויים. למשל....” לא יכולתי שלא לעצור ולחייך חיוך עקום למראה זיכרון ישן שהיה יקר ללבי. ואז שיתפתי את בני באירוע בלתי נשכח משנות נעוריי. “סיפור אמיתי. כשהייתי בערך בגילך, החלטתי להיבחן להצגה בבית הספר. האודישנים היו אמורים להתחיל אחרי השיעור האחרון של היום, אבל קודם הייתי צריכה לרוץ הביתה כדי לקחת כמה אביזרים למונולוג שתכננתי לבצע באודישנים. טיפשה שכמוני, השארתי אותם בבית באותו בוקר. למזלי, גרתי רק מעבר למרחב ארוך של שדה עשב שהפריד בין בית הספר לשכונה הקרובה ביותר. לרוע מזלי, ירד גשם ולא היה לי מטרייה. “נחושה להשיג את מה שהייתי צריכה, רצתי הביתה, תפסתי את האביזרים שלי, ודהרתי חזרה על פני השדה בעוד חברתי חיכתה תחת ההגנה היבשה של כרכובי העץ של בית הספר. היא צפתה בי רצה בגשם, מסמנת לי ללכת מהר יותר בעוד היא קוראת לי להזדרז או שנאחר. “באותו זמן הגשם כבר ירד בשצף, מה שהיה סיבה נוספת עבורי לנוע מהר. לא רציתי להיראות כמו עכברוש רטוב על הבמה מול עשרות תלמידים אחרים. אל תשאל אותי למה לא לקחתי מטרייה מהבית—גאווה של גיל ההתבגרות או חוסר ריכוז, אני לא בטוחה—אבל הגשם שהתחזק יחד עם הקריאות של חברתי וגם העצבים המודאגים שלי לקראת האודישן להצגה גרמו לי לרוץ מהר מדי בנעליים שלא הייתה בהן שום אחיזה. “כמטר מהשביל, במקום שבו הדשא נשחק מרוב דריכה ולכן הפך לבוצי ממטר הגשם, החלקתי ונפלתי על הישבן. אני, האביזרים שלי והכבוד שלי גלשנו בבוץ ונשכבנו שם, מכוסים בו. הדברים שלי נטפו בוץ. הייתי מכוסה בו. הרגשתי איך לבי צונח, ורציתי לבכות. כנראה הייתי בוכה אילולא הדבר הנפלא שקרה בדיוק אז. חברתי המשוגעת רצה אליי והתיישבה בבוץ לצדי. היא התפתלה בו, והפכה את עצמה לבלגן בדיוק כמוני. אחר כך היא לקחה את ידי הרטובה והרירית בידה, והעמידה אותנו שתינו על הרגליים. נבחן להצגה כשהיינו נראות כמו זוג חזירות שברחו מהדיר, וצחקנו כל הזמן. מעולם לא בכיתי, בזכות חברתי. “אז כן, בני היקר, לחברות יש את התגמולים הייחודיים שלה—תגמולים יקרי ערך.”

“סטודנטים כיום רוצים לדעת על השטן, על כישוף, על הנסתר. אנשים רבים אינם יודעים שהם פונים אל השטן. הם מתעתעים בהם.”

“אפילו פעם או שתיים, אני מזדמן ללמד כיתה בגן או בכיתה א', ורבים מהתלמידים שם הם מדענים טבעיים – אם כי עם הרבה יותר פלא מאשר ספקנות. הם נלהבים, אינטלקטואליים, שואלים שאלות מחקריות ומעמיקות, שמזרימות מהם ללא הפסקה. הם לא מכירים במושג "שאלה טפלה". אני שואל אותם שאלות המשך, הם לא חוששים לשאול, והם מלאים תמיד באנרגיה. אבל כשאני מדבר עם תלמידי תיכון, אני מוצא משהו אחר לגמרי. הם לומדים "עובדות" בזיכרון. אך ברוב המקרים, חרף זאת, נעלם מהם החי, התהילה שמאחורי העובדות הללו. הם איבדו את הפלא, והרוויחו מעט מאוד ספקנות. הם חוששים לשאול "שאלות טפלות", מוכנים לקבל תשובות לא מספקות, לא שואלים שאלות המשך, והחדר מלא בצלילים של מבטים צדדיים שבודקים, שנייה”

“אנחנו תלמידי מילים: אנחנו כלואים בבתי ספר, ובמכללות, ובחדרי חזרה, במשך עשר או חמש עשרה שנים, ובסוף יוצאים עם שק של רוח, זיכרון של מילים, ואיננו יודעים דבר.”

“אין נכנס לי עם אדם אחר במחלוקת או במחלוקת, מעולם לא ראיתי מקרה בו אחד משני המחלוקתיים הצליח לשכנע את השני באמצעות דיון. ראיתי רבים, כאשר התחממו, הפכו לרודים וירו זה בזה. כאשר אני שומע אדם ביטוי דעה שאינה דעתי, אומר לעצמי: לו זכותו לדעתו, כמו שזכיתי לדעתי; למה אני אפעיל אותה? טעותו לא פוגעת בי, ואולי אהיה דון קישוט, כדי להביא את כל האנשים בכוח הדיון לדעה אחת? ישנם שני סוגי מחלוקתיים שנפגשים בדרך כלל בינינו. הראשון הוא של סטודנטים צעירים, רק נכנסים לשער המדע, עם מבט ראשון על קווי המבנה שלו, עוד לא מלאים בפרטים והמחשבות שפרוגרס נוסף יביא להם. השני מורכב מאנשים רגישים ורודים בחברה, שספגו תאווה לפוליטיקה. שקול את עצמך, כאשר אתה איתם, כאילו אתה בין החולים בבית החולים הפסיכיאטרי, זקוק לע”

“לעולם אינו מאוחר כדי להשיג תואר, תואר שני או דוקטורט. הלימוד אינו מוגבל בגיל. כל קבוצות הגילאים מוזמנות לחוות את פעולת הלמידה.”

“החיים האקדמיים מציבים בפני סטודנט אינספור הזדמנויות לעודד צמיחה אישית באמצעות היענות לסביבה חברתית, ספורטיבית ואקדמית דינמית. סטודנטים יוזמים התפתחות אישית על ידי קבלת החלטות אישיות מחושבות ופזיזות הנוגעות לפעילויות שבהן יבחרו לעסוק, ועל ידי מדידת רצף תגובותיהם לחוויות חדשות.”

“ואסיים בכך שאומר זאת. משום שהאנטישמיות היא הסנדק של הגזענות והשער לעריצות, לפשיזם ולמלחמה, יש לראות בה לא את אויבו של העם היהודי, כפי שלמדתי, אלא את אויבה המשותף של האנושות ושל הציוויליזציה, ויש להילחם בה בעקשנות רבה מסיבה זו, ובייחוד בצורתה העכשווית, הארסית ביותר, של הג'יהאד האסלאמי. הרוצח המבחיל של דניאל פרל התחנך ב-London School of Economics. המחבל שלנו בחג המולד מעל דטרויט היה ממכללה לונדונית סמוכה, יושב ראש אגודת הסטודנטים האסלאמית. פוגרומים רבים נגד יהודים מדווחים כיום מכל רחבי אירופה בשעה שאני מדבר, ואנו יכולים רק לצפות שהדבר יחמיר, ועלינו לוודא שההגנות שלנו אינן מוזנחות. תפקידנו הוא לקרוא לדבר המלוכלך הזה, המגפה הזאת, המזיק הזה, בשמו הנכון; להתנגד לו ללא הרף, תוך ידיעה מתמדת שהוא כנראה, בסופו של דבר, אינו ניתן לעקירה, ולהביא בחשבון ששנאתו כלפינו היא מחמאה, ולהחליט, לפחות בחלק מן הזמן, לעשות מעט יותר כדי להיות ראויים לה. תודה.”

“מה שמעצים את הטוב שבנו מתה כשמתה החינוך הטוב! הטוב שבנו תמיד ייפגע כשמי שאחראים לעצב אותו נחלש! אני תומך בחינוך שונה: חינוך שבו התלמידים לא רק לומדים ספרים אלא גם חיים! חינוך שבו הם לא רק לומדים ערכים מוסריים, אלא הופכים לדוגמאות חיות של ערכים אלה! חינוך שבו הם לא רק מבינים מה שלומדים, אלא מתרגלים זאת עם הבנה! חינוך שבו הם לא רק לומדים על אנשים עם אמונות, תרבות ורקעים שונים, אלא איך לחיות עם מי שלא חולק את הפרספקטיבה שלהם ולדעת איך להביע כעס וחוסר הבנה בצורה נכונה! חינוך שבו הם יהיו שגרירים מושלמים של אלוהים עלי אדמות ויחיו את היומיום שלהם במלוא הרצינות! חינוך שבו הם יבינו למה אנחנו נושמים את אותו האוויר, ישנים ומתעוררים כל יום באותו האופן כדי להמשיך את מסע החיים! חינוך שבו הם ילמדו בהשראה אפילו במצבי ייאוש! חינוך שבו המורים נחשבים לדוגמה אמיתית של חינוך! חינוך שבו ערך המורה מובן היטב והמורה מוערך כאוצר! חינוך שבו התלמידים לא רק לומדים, אלא מייצרים דברים גדולים ונאצלים ממה שלמדו! חינוך שבו הם יבינו את המשמעות האמיתית של יושרה ואחריות ויהיו אמיצים וצנועים בהתאם! חינוך שבו החינוך משמעותו יצירתיות! חינוך הוא עמוד השדרה של כל אומה! ככל שהחינוך טוב יותר, כך האומה טובה יותר! חינוך ממוצע יוצר אומה ממוצעת! אומה טובה היא טובה בגלל שהחינוך עיצב את הפרספקטיבה וההבנה של האוכלוסייה! אומה שלא יודעת לאן היא הולכת צריכה לשאול את המנוע שמייצר את האוכלוסייה שמניע את האומה: החינוך! עד שנתקן את החינוך שלנו, תמיד יהיה חינוך שגוי ונראה אומה שגויה!”

“החינוך צריך להסתמך על השמדת חופש הרצון, כך שילדי החינוך הלקוי יוכלו לאורך כל חייהם שלא לחשוב או לפעול אחרת מאשר כפי שרצו מוריםיהם. . . . השפעות הבית משפילות; ולשם יצירת תנאים הנכונים, שירים למוזיקה שמגיעים לשמיעה חוזרת ונשנית הם כלי יעיל ביותר. . . . זה עניין של מדען עתידי להחדיר את האמונות הללו בדיוק ולגלות בדיוק כמה זה עולה לכל ילד כדי להכניס לילדים את הרעיון שהשלג שחור. כשהטכניקה תושלם, כל ממשלה שתנהל את החינוך במשך יותר מגילדה אחת תוכל לשלוט בנאמניה באופן בטוח ללא צורך בצבא או במשטרה.”

“כאשר סטודנטים מדברים על כך שהם עצמאיים ועומדים ברשות עצמם, תמצאו אותם מקפידים על קונפורמיות נוקשה ביותר בלבוש, בדיבור, בעמדות מוסריות ובחשיבה. לפעמים הם הולכים אחרי האופנה על חשבון היושרה. הם חוששים להיות לבד. הם אינם רוצים לבלוט או להיות שונים. הם רוצים להתאים את עצמם. לאחר שהם מסיימים את לימודיהם בקולג', רבים מן הצעירים האלה אינם רוצים דבר יותר ממשרה טובה בחברה גדולה, ובית אי שם בפרוורים. אבל הם אינם מוצאים ביטחון.”

“אבל "איך"? שואלים התלמידים. "איך אתה עושה את זה באמת?" אני אומרת: אתה יושב. אתה מנסה לישב בערך באותו זמן כל יום. כך אתה מאמן את הלא-מודע שלך להתעורר ולעזור לך יצירתית. אז אתה יושב, למשל, בשעה תשע בבוקר או עשר בלילה. אתה מטיל על הנייר את הדיו או פותח את המחשב ומביא את הקובץ הנכון, ואז אתה מתבונן בו שעה או שתיים. אתה מתחיל לרקוד, תחילה רק מעט, ואז כמו ילד אוטיסט גדול. אתה מבט את התקרה, ואז אתה מסתכל על השעון, תפתח את הפה, ותשקול שוב את הנייר. ואז, עם אצבעותיך מעוגנות על המקלדת, אתה מתבונן בצורה שמתגבשת בדמיון שלך — סצנה, מקום, דמות, מה שתהיה — ואתה מנסה להרגיע את המחשבות שלך כדי לשמוע מה אומר לך הנוף או הדמות מעל כל הקולות האחרים בראש”

“תלמידים אולי לא יזכרו את מה שאתה מנסה ללמד אותם, אבל הם לעולם לא ישכחו מי אתה ואילו רגשות יצרת במוחם.”

“אי-הגעה לרשימת חמשת התלמידים הטובים ביותר בכיתה או אי-מינוי לקפטן הקבוצה לא אמורים לגרום לאיש להרגיש שהוא נכשל.”