גאווה

“אני רודף אחרי מטרות, לא אחרי בנות.”

“חשבתי על זה, תגיד לי אם זה נכון או לא; אתה לא יודע משהו, אינך יכול לדעת הכול ואתה עלול להחמיץ כל דבר”

“התרברבות הוא כלב טוב, אבל אחיזה איתנה הוא טוב יותר.”

“מקובל לדמיין שגנב, רוצח, מרגל, זונה, המכיר במקצועו כרע, מתבייש בו. אבל ההפך הוא הנכון. אנשים אשר הגורל ושגיאות חטאיהם הציבו אותם בעמדה מסוימת, תהא עמדה זו שקרית ככל שתהיה, מעצבים השקפה על החיים בכלל, ההופכת את עמדתם שלהם לנראית טובה ומותרת. כדי לשמר את השקפתם על החיים, אנשים אלה דבקים באורח אינסטינקטיבי במעגל של אותם אנשים החולקים את השקפותיהם על החיים ואת מקומם שלהם בהם. דבר זה מפתיע אותנו, כשהאנשים הנדונים הם גנבים, המתפארים במיומנותם, זונות המתרברבות בשפלותן, או רוצחים המתפארים באכזריותם. דבר זה מפתיע אותנו רק משום שהמעגל, האווירה שבה אנשים אלה חיים, מוגבל, ואנו מחוצה לו. אבל האין אנו יכולים להבחין באותו תופעה, כאשר העשירים מתגאים בעושרם, כלומר בשוד; המפקדים בצבא מתגאים בניצחונותיהם, כלומר ברצח; ואלה הנמצאים בעמדות רמות מתרברבים בכוחם, כלומר באלימות? איננו רואים את העיוות בהשקפות החיים של אנשים אלה, רק משום שהמעגל שהם יוצרים רחב יותר, ואנו עצמנו נעים בתוכו.”

“לא משנה כמה אדיב אתה, תמיד צפה לכמה אידיוטים”

“לגאווה יש לא מעט קשר לשנאה. במקרים רבים שבהם אדם שונא אדם אחר, הוא מתחיל באופן לא מודע בדפוסים של ברירה סלקטיבית ושל שמיעה סלקטיבית: הוא ממשיך לחפש רק דברים על האדם האחר שבהם יוכל להשתמש כדי להצדיק את שנאתו, דברים שיגרמו לו אחר כך להרגיש פחות אשם על כך שהוא שונא מישהו. בהקשר הזה, שנאה אינה כל כך רגש אלא החלטה.”

“כל עוד הגאווה (ההבל) לא עוזבת, אין אלא כאב, כאב ועוד כאב!”

“זה הרבה יותר קל על הרגשות כשאדם רואה את החיים כניסוי ולא כמאבק לפופולריות”

“הצלחה דורשת מחיר שרק מעטים מוכנים לשלם... דם, בשר, זמן, כסף, גאווה, שברון לב ואנרגיה. לכל מי שאי פעם הצליח יש צלקות קרב כדי להוכיח את הקורבנות שהקריבו.”

“זכור את שורשי האלימות: תאווה, קנאה, כעס, חמדנות ונקמה... השורש הראשי... המניע האולטימטיבי והאמיתי ביותר של הרוצח... הוא השנאה לאמת... השנאה לאמת היא מידות רעות. ממנה באים גאווה והתלהבות מן הסדר.”

“גאווה תמיד מציבה את [העצמי] מעל אחרים — וכתוצאה מכך מנתקת [את עצמה] מהם. אף אחד לא אוהב אדם יהיר וגאוותן.”

“תמיד זכור, כמה שיגדל אדם בחייו, אלוהים עדיין גדול ממנו; כאשר הוא חושב שהוא בנקודת השפל ביותר, השטן עדיין מתחתיו.”

“מה כל כך מתגמל בחברות?” שאל בני, מכווץ את שפתו העליונה בהבעה חמוצה. “ליצור חברים לוקח יותר מדי זמן ומאמץ, ולשם מה?” ישבתי על קצה מיטתו, מבינה כיצד זה עשוי להיראות פשוט יותר ללכת בחיים לבד. “לחברות יש תגמולים ייחודיים,” אמרתי לו. “הם יכולים להיות בלתי צפויים. למשל....” לא יכולתי שלא לעצור ולחייך חיוך עקום למראה זיכרון ישן שהיה יקר ללבי. ואז שיתפתי את בני באירוע בלתי נשכח משנות נעוריי. “סיפור אמיתי. כשהייתי בערך בגילך, החלטתי להיבחן להצגה בבית הספר. האודישנים היו אמורים להתחיל אחרי השיעור האחרון של היום, אבל קודם הייתי צריכה לרוץ הביתה כדי לקחת כמה אביזרים למונולוג שתכננתי לבצע באודישנים. טיפשה שכמוני, השארתי אותם בבית באותו בוקר. למזלי, גרתי רק מעבר למרחב ארוך של שדה עשב שהפריד בין בית הספר לשכונה הקרובה ביותר. לרוע מזלי, ירד גשם ולא היה לי מטרייה. “נחושה להשיג את מה שהייתי צריכה, רצתי הביתה, תפסתי את האביזרים שלי, ודהרתי חזרה על פני השדה בעוד חברתי חיכתה תחת ההגנה היבשה של כרכובי העץ של בית הספר. היא צפתה בי רצה בגשם, מסמנת לי ללכת מהר יותר בעוד היא קוראת לי להזדרז או שנאחר. “באותו זמן הגשם כבר ירד בשצף, מה שהיה סיבה נוספת עבורי לנוע מהר. לא רציתי להיראות כמו עכברוש רטוב על הבמה מול עשרות תלמידים אחרים. אל תשאל אותי למה לא לקחתי מטרייה מהבית—גאווה של גיל ההתבגרות או חוסר ריכוז, אני לא בטוחה—אבל הגשם שהתחזק יחד עם הקריאות של חברתי וגם העצבים המודאגים שלי לקראת האודישן להצגה גרמו לי לרוץ מהר מדי בנעליים שלא הייתה בהן שום אחיזה. “כמטר מהשביל, במקום שבו הדשא נשחק מרוב דריכה ולכן הפך לבוצי ממטר הגשם, החלקתי ונפלתי על הישבן. אני, האביזרים שלי והכבוד שלי גלשנו בבוץ ונשכבנו שם, מכוסים בו. הדברים שלי נטפו בוץ. הייתי מכוסה בו. הרגשתי איך לבי צונח, ורציתי לבכות. כנראה הייתי בוכה אילולא הדבר הנפלא שקרה בדיוק אז. חברתי המשוגעת רצה אליי והתיישבה בבוץ לצדי. היא התפתלה בו, והפכה את עצמה לבלגן בדיוק כמוני. אחר כך היא לקחה את ידי הרטובה והרירית בידה, והעמידה אותנו שתינו על הרגליים. נבחן להצגה כשהיינו נראות כמו זוג חזירות שברחו מהדיר, וצחקנו כל הזמן. מעולם לא בכיתי, בזכות חברתי. “אז כן, בני היקר, לחברות יש את התגמולים הייחודיים שלה—תגמולים יקרי ערך.”

“בחיים, כאשר אדם מגיע לנקודה של תחושת הבנה עמוקה יותר לגבי עצמו ולגבי ייעודו, הוא מסביר את עצמו פחות לאנשים שאינם מצליחים להבין אותו ואת ייעודו. אין לפרש זאת לא כגאווה ולא כגישה אדישה, אלא ככבוד רב לתכליתיות”

“אם תאבד את יושרתך, תאבד גם את זהותך, את רגישותך ואת כבודך. יושרה היא יושר, צניעות וביטחון בכל מזג אוויר. היא צריכה להיות בראש סדר העדיפויות שלנו!”

“להניח שרק אני לבדי מחזיק בכל התשובות פירושו שבסופו של דבר אמצא את עצמי לגמרי לבד, בלי שום תשובות.”

“לעולם אל תקבל עצה על כך שלעולם לא לקבל עצה. זהו פגם ישן של בני אדם — לחלק אותה מבלי להיות מסוגלים לקבל אותה — העיוורים המוליכים את העיוורים אל עוד עיוורון.”

“איך אפשר לעשות מעשה נבון כמוסר הנוצרי, כאשר חיים בין אנשים שמחשבותיהם כה צרות ודקות?”

“גאווה היא אחד משבעת החטאים המוותים; אך אין זו יכולה להיות גאוותה של אם בילדיה, שכן זו תערובת של שתי מידות טובות עיקריות — אמונה ותקווה.”

“ענווה היא ללא ספק המעלה הרוחנית ביותר שבחבורה. הדרך היחידה שבה אדם עשוי לחדול מלהיות אובססיבי לעצמו היא לצאת לחלוטין אל מחוץ לבשרו. אבל מי יכול לעשות זאת בכוחות עצמו? ומי באמת ירצה לעשות זאת תחת העמדת הפנים הטבעית שלו? ואפילו אם איכשהו היה יכול והצליח, האם לא יהיה זה מלאכותי? האם לא ייראה שהוא מודע מדי לכישרונותיו שלו להשגת ענווה מכדי שתהיה אכן כזו? לחלופין, הוא יזדקק להסחת דעת, למשהו אחר לאהוב; אין זה שהאדם העניו חושב על עצמו רעות, וגם לא טובות במיוחד, אלא שהוא כלל אינו חושב על עצמו - וזאת משום שהוא עסוק מדי באהבת משהו או מישהו אחר מכדי לעשות זאת. שכן ענווה מסוג זה "מרימה את ראשה" כמעלה המונעת ביותר מאהבה והחופשית ביותר, הרוחנית שבמידות הטובות; ואילו היפוכה, הגאווה, היא החטא האנושי הכובל ביותר את האדם לעצמו.”