“ענווה היא ללא ספק המעלה הרוחנית ביותר שבחבורה. הדרך היחידה שבה אדם עשוי לחדול מלהיות אובססיבי לעצמו היא לצאת לחלוטין אל מחוץ לבשרו. אבל מי יכול לעשות זאת בכוחות עצמו? ומי באמת ירצה לעשות זאת תחת העמדת הפנים הטבעית שלו? ואפילו אם איכשהו היה יכול והצליח, האם לא יהיה זה מלאכותי? האם לא ייראה שהוא מודע מדי לכישרונותיו שלו להשגת ענווה מכדי שתהיה אכן כזו? לחלופין, הוא יזדקק להסחת דעת, למשהו אחר לאהוב; אין זה שהאדם העניו חושב על עצמו רעות, וגם לא טובות במיוחד, אלא שהוא כלל אינו חושב על עצמו - וזאת משום שהוא עסוק מדי באהבת משהו או מישהו אחר מכדי לעשות זאת. שכן ענווה מסוג זה "מרימה את ראשה" כמעלה המונעת ביותר מאהבה והחופשית ביותר, הרוחנית שבמידות הטובות; ואילו היפוכה, הגאווה, היא החטא האנושי הכובל ביותר את האדם לעצמו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←