“בעולם אידיאלי, נדרי הנישואין היו נכתבים מחדש מן היסוד. תחת החופה, זוג היה אומר כך: "אנו מקבלים על עצמנו לא להיכנס לפאניקה כאשר, בעוד כמה שנים מעכשיו, מה שאנו עושים היום ייראה כהחלטה הגרועה ביותר בחיינו. ובכל זאת אנו מבטיחים גם לא להביט סביב, שכן אנו מקבלים על עצמנו שאין בחוץ אפשרויות טובות יותר. כולם תמיד בלתי אפשריים. אנחנו מין מטורף." לאחר החזרה החגיגית של המשפט האחרון בידי הקהל, הזוג היה ממשיך: "נשתדל להיות נאמנים. עם זאת, אנו בטוחים כי עצם העובדה שלעולם לא יורשה לנו לישון עם אף אחד אחר היא אחת הטרגדיות של הקיום. אנו מתנצלים על כך שהקנאות שלנו הפכו את ההגבלה המוזרה אך הסבירה והבלתי ניתנת למשא ומתן הזאת להכרחית מאוד. אנו מבטיחים להפוך זה את זה למאגר הבלעדי של חרטותינו, במקום לפזר אותן לאורך חיים של דונז'ואניזם מיני. בחנו את האפשרויות השונות לאומללות, וזה זה לזה שבחרנו לכבול את עצמנו." בני זוג שנבגדו לא היו עוד חופשיים להתלונן בזעם שציפו מבני זוגם להסתפק בהם לבדם. במקום זאת הם יכלו לזעוק באופן נוגע וצודק יותר: "סמכתי עליך שתהיה נאמן לסוג המסוים של פשרה ואומללות שנישואינו, שנרכשו בעמל רב, מייצגים." מכאן ואילך, רומן מחוץ לנישואין לא יהיה בגידה בשמחה אינטימית, אלא בהבטחה הדדית לשאת את אכזבות הנישואין באומץ ובאיפוק סטואי.”
אלן דה בוטון